יומני אלפוחרה

ארנים נדהמי שמש / זלדה

אֳרָנִים נִדְהֲמֵי שֶׁמֶשׁ
הִדִּיפוּ נִיחוֹחַ פִּרְאִי –
אוֹתוֹ אוֹן מְהַמֵּם מִפְּנִימִיּוּת הַצְּמִיחָה
    עָשָׂה אוֹתִי שׁוּב
    בַּת-בַּיִת בָּעוֹלָם,
אַךְ אֶת הָעִקָּר לֹא הִגִּיד לִי;
מָה הַכַּוָּנָה הָאֱלֹהִית
בִּצְמַחִים צָצִים וְנוֹבְלִים.
גַּם תַּכְלִית חַיַי
    וְתַכְלִית מוֹתִי
לֹא אֵדַע בָּעוֹלָם הַזֶּה. 

כל הבוקר הידהד בי השיר של זלדה.
לא שזכרתי את המילים בדיוק.
אך זכרתי את חוסר התשובה בעולם הזה לתכלית חייה.
לתכלית מותה.
 

ואני בדרכי לאבואלה שנמצאת במעגל אחרון של השלמה והכלה.
לוואי שהייתי יודע את אשר בליבה. 
הגעתי.
חיבקתי אותה.
והיא הייתה רופסת בזרועותיי.
כמעט בובה.
חסרה את הגמישות שאפיינה אותה.
לאחר זמן ביקשה בקול רפה לעלות למעלה לצוק הגבוה.
 

זמן רב טיפסנו.
היא על כיסא הגלגלים
ואני דוחף עם מקל הליכה שמסרבל אותי כמריונטה עקומה.
 

בדרך נחנו.
נשמנו.
אני ניסיתי להירגע מהקושי שבעלייה.
זכרתי את הקלילות שבו היא הייתה מטפסת ואני נגרר אחריה.
עתה שנינו נגררים.
היא, ראשה שמוט ומתנדנד קלות.
אני, ספק דוחף ספק חופר את דרכנו למעלה.
 

הגענו.
נשמתי בכבדות.
אוסף את נשימותיי למסלול שקט יותר.
עסוק בחוסר יכולתי.
נרגעתי.
אספתי אותה בזרועותיי והנחתי אותה על העשב.
שעונה על גזע עץ אורן.
היה קר וצורב ורטוב.
היא התיישרה משעינה יד אחת על האדמה הקרה.
בידה השנייה ליטפה-החליקה את קליפת הגזע.
 

לאחר זמן החלה למלמל מילים בלחש.
חשבתי שהיא מתפללת.
לא הבנתי את המילים.
ביקשתי שתחזור על דבריה.
וכך אמרה.

 
זֶה שֶׁלִּי
אֲנִי בָּרָאתִי אֶת נוֹכְחוּתִי כָּאן
בִּשְׁבִילִי בָּרָא אֱלֹהִים
אֶת הַקֶּנְיוֹן
אֶת הָאֳרָנִים
אֶת הָאוֹר.
 

אור היה שפוך על פניה.
מבהיקות וחלקות
כפניה של נערה.
 

זכיתי לעוד רגע שקט
של חיים.