| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2004
סוגריים שבדרך
עצרנו בדרך.
כי אנדריאה צמאה.
כי אנדריי ישב זמן ארוך מידי.
אנדריאה ואני נכנסנו לבר.
אנדריי פנה במעלה הגבעה
עם הכינור שלא נוטש אותו.
אנדריאה מפלרטטת עם הברמן.
אני בפינה כותב.
שלושה אנשים קרובים כלכך.
כל אחד פוסע צעד הצידה אל מחוץ למגע הצפוף של האחר.
מחפש נקודה במרחב המשולש הזה.
לאחר זמן, אנדריי שב.
מביט בי מעבר לשולחן.
רואה את הסוגריים הנפתחות עבורו נכון.
הוא קם מהשולחן.
פוסע לעברי בקלילות של איש כבד.
מציץ שוב בכתוב ופורץ בצחוק אחר.
"אתה כותב הפוך".
"רגע" אני משיב, "אתה מנסה להפוך את עולמי".
השבתי בלי לחשוב.
אני פותח בסוגריים ימניים וסוגר בשמאליים.
כך הוא הזמן העתיק שבי.
פועם בחזי מימין לשמאל.
הוא שולף עט מוזהב מכיסו.
מציץ אלי משועשע ומסמן על הדף שלי סימן קריאה.
"אתה פיקח" הוא מחייך אלי משועשע.
ופונה למכונית.
עכשיו אני תקוע עם סימן קריאה באמצע אמירה פתוחה מסוגריים ימניים.
איך ניתן לסגור סימן קריאה?
מחקתי והמשכתי.
כי אין מקום לאחר בתוך הסוגריים הפרטיות שלי.
עכשיו יצאו לי רק מלים סדוקות.
אולי בכל זאת יש מקום לעוד מישהו בתוך המאמר המוסגר שלי.
אולי אני סוגר מלים בתוכי שהן נבדלות מאשר אני.
שהן חדר לאחר.
אנדריי השאיר בי ספקות.
כשהתיישבתי חובק את ההגה, ראיתי במראה.
שוב אנדריי בחיי.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
