| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2009
פינוי פצוע
לא פוסט נעים לקריאה. אפשר לדלג...
חלק מהמילים שיושבות לי בבטן ובחזה ורוצות להיכתב.
לא, לא יומזיכרון היום ולא עת להזכיר מלחמה.
כאלה הם הנערים בלבן, הם לא בוחרים את הימים שלהם.
הם הרי נבחרו כבר...
**
יושב בתלביב ומביט אל חופי הלילה שמגיע אחרי, נזכר, שהבוקר הצלחתי סופסוף להיכנס מבעד לדלתות הבֶּל. לא עוד המיג 17 בכחול המבחיל שלו, מחפש דם אדם שהואני. לעיתים לוקח שנים לפנות פצוע. 36 שנים נזקקתי בכדי להפסיק להיות מריונטה תלויה בגחון מיג ולבוא לחיק הבטוח של מסוק שיביא אותי למקום מבטחים, למקום הבטחה. לחוף. למקום בו צומחת בוגנויליה. לכחול שמים וים מחבק. מוזר, כבר שעות קודם לכן ידענו שניפגש עם המיגים הכחולים. מישהו צעק 'הם סורים', כדי שלא נתבלבל ונחשוב שהם משלנו. כמעט וצחקתי, אך היה קרב, וחשבתי שזה לא נכון לצחוק באמצע קרב. אף אחד לא. אך הם הרי לא היו יכולים להיות משלנו עם הצבע הזה. הם הגיעו טריים מרוסיה, וכך נשלחו לקרב, לנסות להציל כיברה מארצם. הקריאה הזו תתלה אותי על גחונם ותלווה אותי עוד הרבה שנים. 'הם סורים הם סורים'. אלונקה תלויה על בלימה וללא עיגון, דלת פתוחה, טייס אחד ורופא מתרוצצים סביב המסוק, והטייס השני ממריא, מתחמק בואדיות מהצייד הסורי שניסה לשסף אותנו בחרבו. החובש נאחז ואוחז באלונקה להציל חיים והטייס את כולנו. הנצח הזה הסתיים שוב במנחת התחתון ושם נעגנה אלונקה כיאות, הדלת נסגרה והמסוק ניתק. רכוב על מבט נשארתי שם, ממתין לצייד, מיג 17. והוא הגיע ובשימחה העלה אותי ננעץ בקרסו. כבר שנים מאז, מדי כמה חודשים יש לנו פגישה. הוא מקיים את אשר הבטיח ובא לטלטל אותי בראש חוצות. להראות איך שנים על שנים הצבע הלבן לא נוטש את הנערים. לא ינטוש אותי לעד. מצחקק בכחולו הרוסי ובשיניו הסוריות. שמח להיות שליח מכורתי. שוב באתי לפגישה, סהרורי כתמיד, פוסע בשבילים המוכרים, מנוף צעירותי. ממתין לו וממתין והוא לא בא! שאלתי אם מישהו ראה או שמע את צווחת צלילתו, וכלום. יותר משנות דור, ואף אחד לא מבין כבר את השפה ואת הצלילים. הוא לא בא. לקראת בוקר שמעתי מתוך הקור מסוק מתקרב. מפמפם את האוויר, מפריע למנוחת הסיוט שלי. יצא טייס חייכן עם שיער מאפיר, פתח את הדלת והזמין אותי פנימה. האוטומאט שבי יודע לשכב על אלונקה ולעצום עיניים. לקוות. בזה אנטוב, כך אני נגרר כלכך הרבה שנים. הדלת נטרקה סופסוף מאחרי והוא הצטרף לחברו והמסוק המריא. 36 שנים לקח לו לפינוי שלי, וגמזו לטובה. אין יותר צווחות של מיג 17 צולל ויש צבע חדש בחיי. כחול בהיר וחזק יותר מכל. כבר אין מי שיפריע לעיניים להכיל כחול. האריה יכול להמריא. הלילה לא מתפקס לי. הכל תחושות עדיין.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
