| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2004
האדון מהבר
היום הלכתי לבדיקות בבית חולים.
בדיקות מקדימות בכדי להיווכח אם הגוף שלי יעמוד בבדיקות של מחר.
בבחינת, בוא נראה כמה אתה מאושר, ובהתאם נאמלל אותך מחר.
לאחר בדיקות כאלה ואחרות ירדתי לבר.
אכן, גם בבית חולים יש בר.
ואיפה אין?
תסגור את הברים בספרד ומייד מאווררים את מלחמת האזרחים.
כרגיל, אני בוחר שולחן פינתי, בכדי לקבל עמדת תצפית מקיפה.
הזמנתי כוס יין אדום (טינטו) וטוסט אנדלוסי ספוג רסק עגבניות ושמן זית וחיכיתי.
תמיד מתרחש משהו.
רק תפתח עיניים ולב.
מבטי נמשך אל שולחן לא רחוק.
קל היה להימשך לשולחן הזה.
מצידו האחד איש נאה לבוש חליפת משי.
עונד טבעת זהב גדולה וענוד שרשרת זהב כבדה.
מצליחן אנדלוסי טיפוסי.
מצידו השני של השולחן, אישה יפה.
משהו כמו שלושים. בלונד משוח על כל הופעתה.
מה שבלט הוא לבושה הקייצי יחסית ליום הסגרירי שירד עלינו.
וזה בלט לכל מי שחפץ היה לראות.
התחלתי לברוא סיפור ביזארי של זוג נפגש בבית חולים.
לא סיימתי כותרת, והיא קמה ובתנועות חתוליות, של מי שיודעת שמסתכלים בה, נעלמה לה לדרכה.
האיש נשאר לשבת, רושם משהו בניירותיו.
מבקש מהמלצר לרענן את כוס המשקה שלו.
עינינו נפגשו לראשונה.
הצטלבות מהירה כזו שרשמה נוכחות.
הוא היה עסוק בפיטום המקטרת שלו, ואני לא הופרעתי מלנחש ניחושים למעשיו.
וכמו מגדל קלפים נטרפו ניחושיי.
אישה יפהפייה נוספת הופיעה בדלת, סורקת את הבר על יושביו.
מבטה התעכב להרף עין גם עליי.
דמיינתי אש.
כך אני...
האיש ההדור סימן לה ביד מונפת קלות.
היא התקרבה והתיישבה.
הם משוחחים ואני מת לדעת מה קורה שם.
כל כולי דרוך ומוטה אליהם.
לאחר זמן קמה הגברת הזו גמכן והלכה לדרכה.
הלכה ואני יושב ומחטט במוחי אחרי סיפור.
ואיזה סיפורים שאני סיפרתי הבוקר.
שוב הצטלבו מבטינו, ועתה עם חיוך.
כאילו הוא מזמין אותי להמשיך ולבחון.
מאתגר אותי לנחש מה קורה כאן.
הטלפון טרטר לי בכיסי, קוטע את כל הסיפור.
"לחזור למחלקה." ציווה עליי קולה של המענה הראשית.
בדרך החוצה, האיש חייך אליי והניף את כוס המשקה כמברכני לשלום.
כשהגעתי לדלת היציאה ראיתי אישה בדרכה להיכנס.
פתחתי לפניה את הדלת.
הרחתי את נוכחותה ועקבתי אחריה.
לאחר שהתיישבה גם היא מול האיש ההדור,
אזרתי מעט אומץ.
הוא הרי חייך אליי והניף כוסו לעומתי.
הזמין אותי, אפשר לומר.
פסעתי חזרה אל השולחן שלו וביקשתי סליחה על ההתפרצות.
עוד אני אוסף את המילים הנכונות, הוא ענה לי.
"כמה זה מעייף לראיין למישרת אחות פרטית לאימי החולה.
אף אינני מבין בכישורים הנחוצים.
ואתה?"
התנצלתי שאני ממהר למחלקה ואשוב במהרה.
כששבתי, הוא כבר לא היה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
