| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2009
הָאַיֵּה הָתַּתוֹל
(הָאַיֵּה במלרע, רק במלרע)
הוא שוכב מעולף לאחר המנה המכובדת של תפוחים כחולים שהוא בלס אמש. כולנו נהנינו מהתפוחים, אך אף אחד לא התקרב לצריפות ולהתרגשות שהוא הקרין. כל תפוח נבחן והוסנף מלוא הריאות. כל ביס נלעס למלוא מתיקותו. לעיניי התגלה שוב אותו הסיפור שהוא סיפר לי בילדותי. אותו הסיפור שניסיתי להעביר ללניפו, לבנגדול, לבנצעיר ולבנבי. הסיפור שהוא סיפר לי לראשונה ואני פערתי עיניים מאמינות של בנשמונה מול גור אריות צעיר וכחול שמדבר בשפתי ומחבקני, מלווני בצעדי ילדות כואבים.
כל שנה, כאשר אני מכין את התפוחים הכחולים, אני נוכח לדעת שהמילים שלי לא מעבירות את המראה והצלילים והעונג שרווה מולי צעיר האריות. ובכלזאת, אני ממשיך לספר אותו, כנראה משום שאני נהנה להפעיל את אותו חלק בלב הילדים שֶׁכָּמֵהַּ לידיד שכזה. באפריקה הגדיל בנבני החכם וצירף למשפחה גם את לאופארד הכחול ואת הצ'יטה הכחולה וסגולת העיניים. נראה לי שעשרות שנים התגלגל סיפור האריה הכחול למען בנבני שיודע אותו בדמו וליבו.
נפלא לראות ולחוש זאת.
מהפעם הראשונה שסיפרתי לו על הפלא הזה, עוד לפני שיכול היה לדבר פרט לג'יבריש הילדותי, הוא קרן באור מעיניו וכמה לאַיֵּה הָתַּתוֹל. הוא היה מתעקש שאספר אותו ולא סייעה בידי העייפות והחזרה שוב ושוב על אותה עלילה. כל פעם העמיק הסיפור בו עוד ועוד ללא שינוי פרט אחד כמובן. לוּ העזתי לגוון את הסיפור ולשנות את המסלול בו הלך גור האריות אותו הבוקר, הייתה מתרחשת קקופוניה של בנשנתיים על השינוי המפלצתי שהעזתי לשתול בסיפור. הרי ידוע לכל שהוא יצא באותו בוקר שטוף שמש מביקתת הוריו והלך ליער לחפש חברים למשחק. כך ולא אחרת! עיניו התאכזבו יחד עם גורהאריות כאשר הארנב ברח מאימת ציפורניו, ועם האימפלה שזכרה את השריטות על גבה מאימו. וכך מפוהקים עם סבא עייף ובנבני הממתין וכמה הגענו לקרחת היער. כאן העיניים של בנבני כבר זוהרות בציפייה והוא מתחיל להסניף תפוחים בלתי נראים ומחייך באושר כאשר אני מדווח שגור האריות הבחין בעץ מאוד מוזר. כל עליו היו כחולים ובינות לענפיו בצבצו תפוחים כחולים זוהרים בשמש.
האריה מתקרב בזהירות לעץ הכחול וכך גם בנשנתיים שזוחל לגומחה שבין זרועותיי. בחשש הוא מריח את הריח המתוק שנובע מהעץ ובזהירות מקרב את אפו לתפוח כחלכל. המהומים לא ברורים עולים מבנשנתיים שמנסים להזהיר את הגור שלא יטעם, אך גורהאריות לא עומד בפיתוי ונועץ שיניו בבשר המתוק של הפרי הכחלחל והמבריק. כמה מתוק הטעם, ממש כמו מתיקות בנשנתיים בחיקי. ברור שאיאפשר להפסיק, זה פשוט חזק מכל כוח שבעולם. מתיקות התפוח ומתיקות בנבני. באותו הרגע אני בטוח שדם שניהם התערבב לנצח, ברית דמים נערכה ביניהם. עוד עוד חושב לו גוראריות בליבו הצעיר. רק עוד אני רוצה מהמתיקות הנפלאה הזו. ועיניו של בנשנתיים מהנהנות באור שמח ששמח במתיקות הדמות שנבנית בתוכו. וכך עומדים אנו בקרחת היער ומחסלים תפוח אחר תפוח, נהנים מהמתיקות שנמסכת בקיבה. עיניו של בנשנתיים נעצמות מעט וכך גם גור האריות שנשכב למרגלות עץ התפוחים. אני מחבק את שניהם, מתכסה במתיקות שני הגורים, מיטיב את ראשי ברעמת האהבה הזו ונרדם איתם.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
