| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2009
מעשה ניסים ליום הכיפורים
שוב פוקדת סערה את העיר. זו לא הפעם הראשונה שיום כיפורים מזמין אקלים של הזיות יהודיות לביתי. הרהורים על דימויים ודמיון שעולים ממני ומביאים את הסערה עד לגרון. ירדתי למטה לחוות סערה אחרת. הרוח צרבה בי והטיפות הכו בפניי עד שהסערה שבי שקטה נוכח זו שבחוץ. טיפות המים שאוגרות כלכך הרבה זיכרונות הצליפו בי זיכרון רחוק של ניסים. ניסים שהיה בוכה ומצחק ומפיץ דמעות בבית ההבראה של אחרי המלחמה. על פי באר הדמעות שלנו גלגלו סלעים. צחוקנו היה שברירי, מיובש ומיוסר. והוא ניסים, מצחק ובוכה כממטרת דמעות. אם נשאל, היה משיב על לווייתנים שבאים לבקר אותו ומראים לו את דמות הבריאה שבה צחוק ודמעות. בלילה הוא נמלא ביצירי בריאה מופלאים אלה שמרפאים אותו, מחזקים את צחוקו ופותחים את מעיינות הדמעות. כולנו ידענו שהמלחמה פגעה בשפיותו גם, רק שאותנו היא ייבשה ואותו היא שפעה. בלילות המיוסרים בחדרי הקשבתי מקנא בזעקות השבר שעלו מחדרו. ידעתי שהוא מתמלא ומתנקה. אני שכבתי בשקט עם כאביי. ממאן להתחלק איתם. עדיין רבים היו המראות של המתים שחיו בי.
דמותו של ניסים לא הרפתה ממני והוא היה חוזר ועולה מידי כמה זמן. ככל שהתדירות פחתה, כך הבראתי עוד מעט. ניסים הבוכה וצוחק הפך להיות תמרור הבריאות שלי, כמה התרחקתי מהמלחמה וכמה התקרבתי לעצמי. ידעתי תמיד שזה תנאי להתקרב לעצמי, להתרחק מהמלחמה, עד שאתנתק. המהירות הפסיבית שהזמן הרחיק אותי מהמלחמה לא הספיקה. הייתי זקוק גם לפתח מנועים משלי. שיאיצו את הדרך. המנועים שלי לא מהמשופרים, הדרך עדיין ארוכה ועברו כבר שתי כברות חיים בנות ח"י שנים ועדיין לא התרחקתי די הצורך בכדי לצחוק את חיי. עדיין בכיו-צחוקו של ניסים מגיע ומראות הלווייתנים איתו. כל השנים האלה לא זכיתי לראות לווייתנים ואת משמעות הבריאה שניסים זכה לה עוד שם בבית ההבראה. כל השנים, עד השנה שעברה וגם השנה.
לא ידעתי כלל שלווייתנים מגיעים לחופי אפריקה. במקרה שמעתי עליהם, על הלווייתנים הדרומיים האלה – Southern Right Whales. הלווייתנים האלה שכמעט והוכחדו משום (כמו ששמם מעיד בחלחלה), שהם הנכונים לצייד. הם נוחים לצייד משום איטיותם וקלות גרירתם, כי הם צפים לאחר מותם. עתה, הם מתרבים שוב ושבים לקרבת החוף ואפשר לראות אותם שרים ומצחקים ומקפצים.
נסעתי לראות אותם ונדהמתי! הכתה בי התחושה שזכיתי (privileged) לראות את פאר היצירה. המשהו העצום הזה שמלא בחיים שוקקים, אורכו כ- 18 מטר ומגיע לכ- 80 טון. לראות את הלווייתניות מגיעות כלכך קרוב לחוף, שוחות על הגב, מכות בזנבן, ומזנקות לאוויר, זה מראה שאיני יודע לתאר את התחושות שהוא מעורר. הרבה שימחה ואושר לא ברור מציפים את הבטן, מרגשים את הדם. שוטפים את הנפש.
ניסים ידע כל זאת כי ידע להיפתח במידה הנכונה, גם לאחר מלחמה שאיימה לסגור אותו ולייבשו ממקורות הבריאה שבו. כך היא כמעט והצליחה לעשות בי. כך היא איימה על אחרים וכך היא הצליחה לעשות לכמה. צרורות המחשבות שיצאו ממני עם שימחת הלווייתנים היו דומות לזוהמה שהצטברה בריאותיי וביקשה לצאת. אני יודע שחלקי הריאות האלה כבר לא ינשימו אותי, אך הניקיון יסייע למקומות אחרים שהתאמצו בנשימה מאומצת, לקיים את הכאבים כל אותם שנים. ידעתי שזכרו של ניסים, הוא הנס שחי בי ולא ידעתי כי כך הוא. אך כדרכם של ניסים הם לא באמת מסתמכים על יכולתנו המוגבלת. הנס הזה חיכה בי עד שיעטוף אותו מראה הלווייתנים והוא ינבוט דרכי אליי.
גם את המסע השנה עם משפחתי, תכננתי שאזכה שוב לחוות בפלא הבריאה הזה. שאוכל לחלוק איתם בכי וצחוק שיבשו שנים רבות. שאוכל לצחוק את חיי שהיו. להתייפות שוב בעיני עצמי ומול משפחתי. וכך היה.
אני יודע ששוב אגיע לשם. הרי זה מרפא שחייב אני לעצמי, עד שאשוב לצחוק את שהייתי גם בלי נוכחות לווייתנים.
מפרץ של ניסים
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
