| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2004
עייף בחלום
היום הייתי עייף.
מכל פינה ביצבצה העייפות שלי.
אפילו החול שהגיע לאיודעמאיפה לא הצליח להדליק לי את העיניים.
נרדמתי בכל מצב.
כל מצב גם הרדים אותי.
שום קשר בין העניין שסביבי והעייפות שלי.
מין נקודה כזו שלא מתחברת לכלום.
כמו נקודה שחורה וזעירה שבולעת את כל החיוניות סביבה כדי לספק את עייפותה.
בסוף נימאס לי להעייף את כולם וגם אותי.
אז הלכתי לישון.
כי סייסטה זו הרי מצווה גדולה.
אולי אזכה במעט חנינה מעייפותי בקיום מיצווה כלכך חשובה וערכית.
שקעתי לי אל תוך ענן הסייסטה הורדרד.
אני בטוח שגם חייכתי, אך לא היה מי שיעיד.
פתאום חלמתי.
אבא שלי הופיע.
אף פעם אני לא חולם עליו.
על אמא כן.
אך היא מאוד לא ברורה, חוץ מהידיים שלה.
אבא, לעומת זאת, שאני זוכר כל פרט וכל קמט בפניו, לא זקוק לחלומותיי.
היום הוא הופיע.
מדליק איתי נרות.
רק איתי. לא היה אפאחד מלבדינו.
הוא שר את מעוזצור בגירסא הפולנית שלו.
ואני הייתי כלכך עייף שאפילו לא מחיתי.
הצטרפתי אליו.
הוא לא הביט בי.
היה עסוק באש המרצדת.
היה לי כלכך הרבה מה לומר לו.
אך הייתי עייף היום.
נראה מחר...
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
