יומני אלפוחרה

כשנחלצתי בעור שיניי, ממותי וחזרתי לחיים, קראתי.
הרוב היה שירה.
שירים הם קצרים יותר.
הם המילים שמביעות פרצי רוח שכאלה.
לקרוא שירים כי לא הייתי מסוגל לקרוא כמעט.

לאחר הקריאה, הייתי עוצם עיניים ומעכל את המילים.
לאט.
ואז שוב חוזר לשיר, עד שהמילים היו מוצאות את מקומן.
בי.

יום שישי אחד קראתי שיר של עין טור-מלכא.
שיר אהבה לאיש שלה (אצ"ג?)
משום מה, השיר הזה נתפס אצלי לא כשיר של אישה לאיש.
אלא כשיר של אדם לעצמו.
וכך שיר האהבה לאיש שלה 'אתה האיש' הפך אצלי לתפילה אל העצמי העתיק שחי בי ופרץ מחדש.
(עד היום איני משוכנע שהיא כתבה את השיר לאיש)

סיומו של השיר אומר:
הִנֵּה כִּי פּוֹרִיּוּת הָאָדָם
הַמִּשְׁתַּבֶּרֶת בְּשִׁפְעַת הַנֶּפֶשׁ
עֲתִירָה מִפּוֹרִיּוּת הַגֶּפֶן,
אַף שֶׁהִיא אֱלֹהִית...
לִבִּי כְּאֶשְׁכּוֹל הַגֶּפֶן לְפָנֶיךָ- -

בן ארבע שנים חדשות אני היום ומודה אני.
מודה שאני חי וקיים.
ניפתח ופורח.
טועם את עצמי ואיני שבע...

אהבה ו- Care