| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2010
בימים אלה
הימים סתומים לי, מציבים שאלות ואני מגייס את אי התשובות שבי, לקבל את שבא. לא להתרגל לקשיים, אלא להביט אליהם מהמקום שאני נמצא בו יחסית לאחרים. האחרים יש להם קשיים כלכך רבים ממני. בימים כתיקונם, אנשים לא קרואים אינם מגיעים לבית ואיני נוגע במקומות רחוקים ממני מלאי סבל. אך הימים כאן אינם כתיקונם. ספרד קופאת ומוצפת. כמחצית מהמדינה מוכת אסונות טבע. אנשים רבים מאבדים את כל שהיה מגלי מים ובוץ, או מלילות סופה שקרעו וריסקו גבעות ובתים של אנשים. של חיים. כתמיד, פני האנשים דרומה, ובדרכם הם צדים שמות וכתובות של אנשים ללינה חפוזה, או לשהייה ארוכה יותר, להירפא מעט ממוראות הימים. להתחזק. פליטים של עולם מודרני. גם בביתי יש מתייצבים עם מכתבי הפנייה. נוגעים בי פליטי חיים. היום ראיתי בפאטיו איש אחד מאכיל מכף ידו את אדום החזה שסימן את ביתנו כטריטוריית החיים שלו. מזכיר ימים אחרים, בהרים. שם אנשים כאדום החזה, היו מצלצלים בשבילים עם הסכין והכף התלויים להם בחגורה. אני זוכר שניסיתי בהתחלה ללמוד את פשר האנשים האלה. אנתרופולוג הררי. כתבתי הרבה רשימות. חשבתי. גם את הסיבות של אדום החזה ניסיתי להבין. מדוע הוא מצייץ ומראה לי בגאוותנות את מה שלא ניתן להסיר מזנבו. אף פעם לא הבנתי איך הפירורים האלה דבוקים לזנב המקפץ שלו. גאוותן. לא מסביר. בסוף הבנתי שאין מה להסביר. כאשר הגיעו אנשי ההרים בפעם הראשונה לביתנו לא הבנתי את הטקס. הם התקרבו, מודיעים בצלצולי הכף והסכין על בואם. אנשים זרים שכל קירבתם התבטאה שנקלעו לקראת חשיכה, דווקא לדלת ביתנו. בהרים, אין משאירים זרים בלילה בחוץ ובטח שלא על קיבה ריקה. אחרי שיאכלו אם ירצו ימשיכו. בדרך כלל אחרי הארוחה, הם היו פורשים שמיכה באחת הפינות ושוקעים בשינה. הכול היה מלא קודים סתומים, לא מובן. טקס שנכתב ונערך ושוכלל במשך מאות שנים. האיש יורד מהפרידה שלו, מפרק את השמיכה הקשורה וניגש למים לשטוף את הכף והסכין. אחד מבני הבית עוקב אחריו עד שהוא לוכד את מבטו ומזמין אותו. האורח מתקרב אל תוך חיבוק חתום בנשיקות לחיים וכבר הוא בחום העוטף שבחדר האורחים. אני צופה בטקס הלא מובן, מנסה לשווא לאתר את נקודות הקירבה של אנשים זרים. תוך דקות שיחה בטלה קולחת, על צייד ועופות השמים ומזג האוויר. עוד סימנים לא ברורים. בסכין בוצעים פרוסות עבות של לחם וגבינה קשה ושוטפים ביין אדום. כאשר שעת הארוחה מגיעה מוגשת לשולחן האוכל שבמרכז החדר קערה גדולה עם אורז ומיני בשר ועוף - פאייה הררית. כולם מתיישבים סביב השולחן. באמצעות הכף הפרטית, כל אחד מהסועדים מסמן לעצמו בקערה משולש פאייה, כראות ליבו. יין נמזג לכוסות ונלגם. שקט, אף אחד לא מדבר. כולם עסוקים בלהעמיס כפות גדושות פאייה משביעה אל תוך הקיבה. האורחים מקפידים שלא לפגוע במשולשי הטריטוריה שאותם סימנו בקערה השכנים. כל אחד והכף שלו. בסיום האורחים מקנחים את הכף ומצמידים אותה לחגורה לצד הסכין. הבטתי מכושף למראה, לא מבין. אחרכך הייתי מחפש אחרי צלילי ההולכים בהרים. כל אחד וכף האכילה המיוחדת לו עם הצליל האופייני רק לה. כל אחד קשור אל השריטות שבה כמו הפירורים בזנבו המקפץ של אדום החזה. חיים שלמים צמודים לצלילים העולים בשבילים בהרים. האנשים בבית שונים. צלילי חייהם שקטים מאוד עתה. מנסים לשרוד את הימים.
אדום החזה
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
