| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2010
כוכבים ומה שביניהם
כאשר אני באפריקה אלוהים משתרבב הרבה לתוך מחשבותיי. קשה להימנע ממנו, כאשר הכול כלכך גדול ממני ומהמימדים של חיי השגרה העירוניים. אך לפעמים הוא מגיע בהיסח הדעת, כאשר ממש אני לא שם לב או לא מוכן. בסתם שיחה של יומחול, כי לאלוהים דרכים משלו. אחרך, כאשר אני מתוודע להרגשה, אני בטוח שהיא תולדה שלי, ולא היא.
יצאנו ג'רמיה ואני להצטייד במיני מזונות בעיירה הסמוכה. המקום מזכיר מחנה בונגלוס לצידי שבילים לא סלולים באמצע הבּוּש האפריקאי. לא דומה למה שאנחנו מדמיינים כעיירה, אך במסעות למדתי שכל מקום בו יש ראש עיר ושוטר, צריך להתייחס אליו כאל עיירה. כאשר סיימנו להצטייד, התיישבנו בשולי החנות באחד משני השולחנות, לקפה, לפני חזרתנו למתחם. בשולחן השני ישבו זוג הולנדים קשיש שנראו לפחות בני שמונים. הלוואי עלי שאמשיך במסעותיי גם כאשר אגיע לגילם. מה אלה עושים כאן, בדרום מזרחה של זימבבואה, באמצע הלא כלום?! הם השיבו במבטים מזמינים למבטיי הפולשניים, וגררנו את כיסאותינו אל שולחנם, מציגים את עצמנו. האישה זיהתה מייד את המבטא הצברי שלי באנגלית ושאלה אותי מה אני עושה שם, באמצע פסח. הסתבר שנתקלנו בשני יהודים ממוצא פולני שלאחר המלחמה התגלגלו בדרך לא דרך להולנד. הם חיפשו אוזניים ולב להשמיע ואני וג'רמיה התנדבנו בשמחה.
כבר יותר משלושים שנה, מאז שאחרון הילדים עזב את הבית, הם מגיעים לכאן. לאותו הכפר בסוף העולם, להעביר את זמן פסח. להיזכר ביציאת מצרים שלהם. לנוס ממראות אושוויץ אל מקום בו הם לא צריכים להיזכר או לזכור, או להיות מוזכרים על שעבר עליהם ועל אחרים. הם שבים הביתה לאחר יום הזיכרון, אל החיים שנותרו להם עדיין. שמחים יותר. שקטים הרבה יותר. ולמה דווקא כאן התפלאתי, הרי יש עוד מקומות שכוחי אל (¿שכוחי אל?) בעולם הרחב. הם בחרו דווקא את דרום מזרח זימבבואה, כי כאן אמר להם פעם ידיד, יש כוכבים למכביר בלילה האפל. את זה יכולתי להבין. מי שלא ראה את השמים בחצי הכדור הדרומי, לא ראה לילה רווי כוכבים מימיו. אני עדיין זוכר את הפעם הראשונה שהרמתי עיניים לשמי הלילה. הרבה זמן נשאר פי פתוח למראה המדהים הזה. הזוג המשיך ודיבר על עוצמה של הכוכבים. על היכולת להיטמע ביניהם ולאבד את הרגע בכאן ועכשיו. על תחושות של מסאג' לעומק הנפש. האיש שעבר את מוראות המלחמה סיפר שהכול התחיל באותם רגעים בהם זכה להביט לכוכבי השמים, שם במחנה. על הקרבה התמוהה שהוא חש אז לאלוהים ועל מידת הכמיהה לחופש שהם העניקו לו.
שניים שהיו לו לאחד.
אשתו ישבה רוב הזמן שקטה והנהנה בעיניה. ניכר שהם מצאו משענת רבת עוצמה אחד בשני. הקשבתי להם ומחשבות רבות התבלבלו בי. על שואה ועל אלוהים ומה מביא אנשים לגבור על כוחות חזקים מהם הרבה מונים. על העוצמה של הביחד. על אהבה. והיום? שאל ג'רמייה אחרי זמן רב של הקשבה. הזקן הסתכל בו בחיבה של שותפים והעיף עיניים בעקבות ידו אל השמים. "אנחנו מתחברים אחד לשני דרך המראות האלה שקנו חלק בעצמותינו. דרך השמים המדהימים האלה."
בדרך חזרה לא הפסקתי להביט למעלה לשמים. לא ראיתי הרבה, הירח עדיין עלה מוקדם, כך תמיד בפסח. ואני מצאתי את עצמי חושב על אלוהים שמסתיר בפסח את כוכבי השמים מאת הזוג שפגשנו. לפני שנרדמתי באותו הלילה התפלאתי על השיחה המקדימה הזו שלקראת יום הזיכרון לשואה. מאוד הודיתי למקרה שהביא אותי לפגוש את זוג ההולנדים. בימים שלאחרכך, התווסף מימד נוסף לידידות בין ג'רמיה לביני. הבטנו הרבה לשמי הערב ושאבנו משם כוח. שמחתי שעדיין אני יודע להקשיב לשיחה מכוננת, כשהיא מוטלת לחיקי.
שביל החלב, יולי 2007
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
