| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2010
דור שני למלחמה שלי
יום עצמאות. עצמאות למדינה שנרכשה בדם ודמעות אינספור. יום עצמאות למדינה שממשיכה לקיים כך את עצמה כך. משומכך לי קשה לעבור מייד לשמחה, מיום זיכרון. מחר אשמח. היום אני במעבר. הדברים שכאן לא יזכוני בכל בית בישראל. אני מודע לכך. אני מקווה שהם כן יזכוני כאיש, כאבא וכסבא. הערב אני חושב על משפחתי. על מה שחששתי תמיד ולא העזתי לבטא. במהלך החודשים האחרונים כבר אין לי מקום להסתתר. אזלו בי הפינות ואני מישיר מבט אל עצמי ואל מה שהייתי למשפחתי.
סיפור חיי אין בו הצלחה משפחתית גדולה. המשפחה שעמלנו בה הרבה שנים התפרקה בסופו של דבר. היא מפוצלת היום בין שתי מדינות ואני עסוק הרבה ימים בלשלוח את עצמי למדינה שלישית. לא סיפור הצלחה. איך שאני לא הופך בזה, אני מגיע למלחמה אחת ולמציאות שלאחריה, אשר לא למדתי לגדול אליה. היו לי עוד שותפים, ובעיקר שותפה, אך את האחריות כולה אני לוקח. אני מתאר לעצמי שלוּ הייתי מבין מעט יותר את משמעות אחרי-המלחמה, היו הדברים מתגלגלים אחרת. אך לא כך קרה, ואני לא עמדתי בעומס של אחרי המלחמה. של לחיות עם חוסר תפקוד ואי יכולת. עם כאבים וביעותים. נכשלתי.
לתוך המציאות הזו של אחרי המלחמה הבאנו שני ילדים לעולם. היינו צעירים ולא ייחסנו חשיבות יתירה לתנאים ששררו בבית. כמו שלא חשבתי לשאול האם נכון למות בעד ארצי לפני אותה מלחמה, שכחתי גם לשאול, איך לגדל ילד במשפחה פצועה וגידמת וכואבת. אני לא שאלתי, אנו לא שאלנו, ואף אחד בסביבתנו לא טרח להבהיר לנו שהשתנו התנאים. שלהביא ילד לתוך מסגרת פצועה כלכך, דורש משאבים אחרים. משאבים שלא היו לנו. כך הבאנו לעולם דור שני של מלחמה. דור שני שסובל, אחרת מהדור הראשון, אך אני יודע היום שכואב לא פחות. לגדול עם אבא מקרטע וצווח בסיוטי הלילה שלו, לא מוסיף בריאות לאף ילד. לאכול ארוחת ערב של עוד פרידה מאבא שהולך לעוד טיפול, לא מבהיר לילד כלום, פרט לריקנות שאיתה הוא שוב יצטרך להתמודד. ילד שכך גדל עם מטען עודף שאיתו הוא צריך לקום בבוקר, וממנו הוא חושש בלילה.
עד השנה הוטרדתי מהבלחות של השאלה הזו, אך לא נתתי לה מקום. הרי גדלתי תחת מסרים שהמדינה היא החשובה מכל, ואין קורבן שהוא גדול מידי עבורה. בתת הכרתי חרטו את "טוב למות בעד ארצנו". שנים לקח לי לפקוח עיניים ולהביט ולהבין את המחיר. לא רק המחיר שאני שילמתי וממשיך לשלם, אלא מחיר שמשפחה אחת שילמה. כן אני יודע שזה בקטן, כי אי אפשר להשוות בין המחיר הזה לבין המחיר שחלל אחד משאיר אחריו. אני יודע ובכל זאת, המשכתי להלך בחיים תקופה ארוכה כעיוור לאשר התרחש למשפחתי. ניסיתי להסתיר. היום אני מנסה להבטיח שלא יהיה דור שלישי למחיר שאני שילמתי. שהתשלום שילדיי משלמים לא יוסיף.
זה פוסט חסר. הוא חסר את נקודות המבט של ילדיי ושל זו שהייתה אשתי אז. ואין בדעתי להשלימו... איני איש מקצוע ואני חסר את ההבנה המקצועית של מה מתרחש עם דורות ההמשך של משפחות נפגעי המלחמות. אני כן יודע שקיימים אנשים נוספים שחוו וחווים דברים דומים למה שכתבתי כאן.
* * *
פרקתי את המטען והוקל לי.
הנה הגיע המחר.
עתה אני מוכן לחגוג.
בואו נרים כוסית לחיי מדינת ישראל
חג שמח. שכולנו נדע רק שמחה ואהבה והרבה הרבה care
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
