| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2004
סערה בזמן
בחוץ סערה.
הכל מסתחרר במשובה של כוח צעיר ובוחן.
שוכב לו גזע עץ אורן עשרות מטרים מחלוני.
איך הגיע ועל איזה ענן?
כנראה נחת ברכות שבין שני זמנים.
בשקט כזה.
שלא מיועד לאוזניים שלנו.
שלי.
ברדיו כל הזמן תופרים בין השירים אזהרות.
אזהרת רוחות קוראים לזה.
כל הצללים בבית מתקבצים יחדיו תחת רושם האזהרה.
מנסים להתנחם בהיסטוריה של הצלחות.
אפילו ריחות התבשילים כבר פגו.
הקסם של אתמול נמוג לגינזכים.
פחות מיממה חלפה.
האור של האנשים מאתמול עדיין נחווה בתוך הלב.
ריח נשיקתה של טניה על לחייהם המגולחות.
אפילו הציפורנים האדומות.
אלה שנשארו כאן ולא הלכו מתחבקות.
אפילו הן מבוישות מהסערה.
מכופפות מעט את צווארן.
מנסות לעבור את הקור המחלחל מחריצים ולילה שחודר פנימה.
הסערה כלכך נקייה.
קלינית ממש.
אין גשם.
אין ענן.
רק ירח מלא שמנסה להיאחז בקצות הארץ.
הרבה גשם ושלג עומדים להגיע עם רכבת הרוחות הזו.
הרבה מילים ישנות עומדות להתייבש ולעוף מכאן.
בבוקר אפתח חלוני למילים הרעננות שיבואו.
סרט צהוב וכחול וסגול שיאחזו בריחותיהן.
שיפתו אותן.
בשקט של אחרי הסערה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
