יומני אלפוחרה

קטעי הרהורים על יומני המסע של סבא עליו השלום, שלא נכתבו מעולם (בסגול). 

*

שבת של סוכות הסתיימה.  קשה להאמין שרק לפני ארבעה ימים הגרמנים הסתלקו מכאן.  האנשים ממשיכים לנבור בהריסות ולטפל בפצועים הרבים מההפצצות של ערב ראש השנה.  מדברים על מאות הרוגים, רבים מהם פליטים שנסו ממערב פולין שכבר נכבשה עלידי הגרמנים.  תוהו ובוהו בכל. למחרת, בראש השנה חווינו את כניסת הגרמנים.  כמו רבים סביבי, איני יודע מה לעשות.  להישאר או לברוח.  הילדים כבר לא כאן איתי.  אך העסקים רבים ואחיי כאן ובני משפחותיהם.  כל יום שעובר מתגברת בי הדאגה לבני הצעיר שלומד בישיבה בסיביר הרחוקה.

הרהורים כאלה אני מצייר על סבי עליו השלום.  אביה של אימי שנשא הכול במשך עשר שנות מנוסה ונדודים עד שהגיע לארץ ישראל ובאמתחתו תעודות המעידות על שמו, תכשיטים של סבתי עליה השלום ולב שנחתם לעולם.  שדיבר רק עסקים ותפילות ולא יותר!

כל בוקר על הגג אני מתפלל ומחכה לאנרגיה הנקייה של הבוקר.  מבקש לדעת עוד מעט על קורותיך סבא במהלך המלחמה.  הבוקר עולה והזריחה מבעירה אש בקצות העננים, מדליקה בי משואות.  מדגישה את האפילה.

השמועות רבות הן.  אף אחד לא יודע כמה זמן יישארו הרוסים ומתי ישובו הגרמנים.  מדברים על כך שעוד שבוע הם יחזרו, ממש למחרת שמיני עצרת.  אני חייב לנצל את חלון ההזדמנויות הזה ולהצטרף לרוסים שייסוגו מזרחה.  טוב שהתכוננתי לאפשרות הזו, עוד לפני פרוץ המלחמה.   בזמן שנותר אוכל להעביר באופן מסודר את הרכוש ואת הבית לנשארים מאחור.  ביום האחרון אגלח ביד רועדת את הזהות היהודית שלי.  בברכיים כושלות אקרע מעלי את זהותי הישנה והמוכרה ואלבש את בגדי החולין שנתפרו במיוחד.  איני יודע איך אעשה את הלא אפשרי הזה, אך עדיף כך.  במחיר החיים שאוזלים כאן אוכל לרכוש חיים חדשים ואולי גם אמצא את בני שבסיביר.  אני חייב להתרגל לזהות המתחזה שנשקפת אלי מהמסמכים.  יש מחיר להתחזות ואני מוכן לשלם אותה.  כבר מחר אמדוד את הבגדים ואטמין בכיסים החבויים בהם את התעודות והתכשיטים.  אני חייב להצליח ולוּ למען בני.

היום אני בגילך סבא.  איני יודע מה היה עולה בגורלי לו הייתי צריך לעבור מלחמה נוראה ושנות הישרדות בסיביר ולהמשיך אחרי המלחמה את כל הדרך דרומה לגרמניה ולעלות לישראל.  מסע של עשר שנים במחוזות בלתי אפשריים.  בתנאים שאף אחד לא שיער קודם לכן.  אני מביט צרוב דמעות בשמש שעולה מתוך העננים הבוערים ומודה לך שעשית את כל המסע הבלתי אפשרי הזה בכדי שאוכל כילד לחבק סבא.  כדי שאוכל תמיד לחלום על ברכיך כאשר קלעתי צמות מזקן המשי הלבן והארוך שלך.

לוּ ידעתי בימי נערותי שיבוא יום ואת שמך אשא גם.

לוּ ידעתי שהשם שלך יישאני למקומות שלא ידעתי שקיימים בי.

לוּ ידעתי, הרי הייתי מבקש ומתחנן שתיפתח מעט את חותם השתיקה ותשלח ענפים מהקורות אותך אלי.  71 שנים עברו והשנה החגים יוצאים באותם ימים בשבוע כמו שהיו בשבועות לפני שהצטרפת לרוסים בנסיגתם.  כך, כל יום אני כותב סרט חדש על איך נראה היום שלך סבא.  מנסה בעירוב זמנים מוזר לחזק אותך מול מוראות אותם ימים.