יומני אלפוחרה

ערב חג היום.  גם בפולין הרחוקה של לפני 71 שנים ממש היום, ביום רביעי היה ערב שמיני עצרת.  יום אחרון לשהות הרוסית.  מחרתיים, מי שירצה ייסוג עם הצבא הרוסי.  ינסה להשתחרר מהצבת הגרמנית שאחזה בביתו.  כרגיל לשעת הבוקר, אני נמצא על הגג.  השמש כבר עלתה מאירה.  הסנוניות חוגגות על סעודת החרקים שעולה עליהם על פני האוויר החם.  שתי סנוניות הסתבכו מעט באנטנה על הגג.  בעדינות אני מתקרב לשחרר אותן.  משוחררות, הראשונה נשארת על מקומה, גם השנייה.  הן שרות.  הן מזמרות לי.  מדהים ביופיו.  אחר כך אחת באה ונוחתת לידי, לא חוששת.  אני מתמלא.  עכשיו אני רוצה להעניק מכל המרחב שגדל בי לסבא.  שנאבק במחשבות מחלישות.  שמנסה למצוא חוזק בימים שאין בהם חוזק.  בית במקום שהבית כבר כמעט ולא קיים.  כך עולים דברי סבא כהד בליבי.

עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן. כאלה הם פני הדברים עתה. רבים מאיתנו בוכים כבר את זכר העיירה והם עדיין בתוכה.  מקוננים בפני מי שמוכן להטות אוזן את מר גורלם.  רק אצל המתכננים לסגת עם הרוסים יש איזו בבת צחוק קטנה.  מבטים של תקווה.  היום ערב חג ומחר שמיני עצרת.  חג אחרון בבית הזה, שכנראה כבר לא יהיה בית ולא יספוג יותר חגי יהודים.  מאות שנים חייתה כאן משפחתי והנה הגיעו הימים האחרונים.  שמיני עצרת, מכל החגים  דווקא היום הזה מסיים את חיי כאן.  עוצר את כל ההיסטוריה היהודית שהייתה כאן.  יום לאחר מכן, בשמחת תורה, אהיה כבר בדרכים עם עוד אלפים שיחברו לרוסים.  שימחת תורה לא תהיה ביום הזה. לא הדרה ולא כבודה של תורה יבואו לידי ביטוי.  אני מתאר לעצמי שכל מי שיהיה בשיירה הזו, יהיה כפוף.  מי מעט יותר ומי שפוף מאוד.  האין-שימחת תורה תפער בי בור גדול וחשוך.  בור שנוח להתכרבל בו ולהתרפד בצרות שנחתו עלינו ובאלה שעוד יבואו.  לנוח על הכאבים ועל ההצדקות לסבל החדש שנפל עלינו.  אך אני יודע כי אין עלי כך לצאת למסע הזה.  אסור כך לצאת בתכלית האיסור!  בכך אני אמיט כישלון ואמוטט כל סיכוי שלי להצליח.  לכן, ברגל בוטחת אצא למסע.  בביטחון להצלחה.  בשמחה ששאבתי מכל שמחות התורה שריקדוני עד להיום.  כי משם כוחי ואני חייב להצליח!  אין מקום לכישלון.  כישלון פירושו שלא יהיה בכוחי למצוא את בני.  פירושו איבוד החיים.  ויתור על האפשרות לחבור יום אחד למשפחתי שבפלסטינה.  שום דבר לא מצדיק את הנפילה לתוך הכאב.  נפילה ללא קץ.  לא גילוח הזקן ולא נטישת הזהות היהודית שלי מאחור.  השם החדש שבו אזדהה יאפשר לי לסלול את הדרך.  להצליח.   אני מפחד מאשר אני מותיר מאחור.  ריק אני יוצא מביתי ואיני רואה מלפני אלא ערפל שמכסה על כל הבורות שבדרך.  בעוד יומיים אצא לדרך ואשמח ביציאה הזו לחיים חדשים.  אני לא אבכה את בבל.  אני אזכור את בני שממתין ואת ציון-פלסטינה שממתינה גם היא בקצה הדרך.  התורה היא תהיה איתי לסייע בידי.  בשמחה רבה ארקוד איתה בכל צעד שיקרבני לבני.

כך סבא שלי משוחח איתי הבוקר והדברים שלו ממלאים אותי בהרבה צידה לדרך שלי.  מביאים לי את הבית שבלב פנימה.