יומני אלפוחרה

וכך סבא ממשיך הבוקר:

שבוע חדש, פולין והגרמנים כבר מאחורינו.  כמה רעדתי הבוקר.  קר ורטוב באוקראינה.  המקומיים לא אוהבים אותנו וכחיות חושפים שיניים לעומתנו.  ללא הרוסים המגוננים רע ומר היה גורלנו.  אני חייב לעזוב את הקבוצה ולהמשיך לבדי, חסר זהות יהודית.  הַזָּקָן שאיננו לא מפסיק להזכיר לי מי אני ומה הייתי חייב לעשות רק לפני ימים ספורים.  איני מפסיק ללטף את מה שהיה זקני.  המגע מהרהר אותי ומסמן יותר מכל את המהפך, את השבר היהודי שאני חש.  הבדות היא עתה הכיסוי של חיי.  לבוש חיי שהיו נשאר מאחור בבית.  הברכות שהיו מנת חלקה של משפחתי בדורות האחרונים,  ייעלמו כטיח מתקלף ומתכלה.  הנה רק לפני חודש קראנו את פרשת "כי תבוא", פרשת הברכות והקללות.  קיווינו שהרעה המתוארת שם לא תפקוד אותנו, ולא כך היה.  אסון נפל עלינו כאשר מתואר שם.  הברכות התחלפו באחת לקללות רבות, ואנו רק בתחילת הדרך.  עתה אנו חיים את פרק הקללות.  אינני יודע במה חטאנו בבלי דעת.  אך גם אמונה בי יש, שעוד נשוב ונבנה וניבּנה!!

הזריחה מתעמעמת והבוקר הקר והלח חודר לעצמותיי.  כך גם המילים מספר דברים פרק כ"ח בפרשת "כי תבוא", הוא פרק הברכות והקללות.  ושם, אותו פסוק שמלווה אותי כלכך הרבה שנים.  פסוק שמשרה קור בעצמותיי, מחשיך את חיי כבר 37 שנים.

וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ.

בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר, מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה.

סבא ואני נפגשים בתוך מהותה המצמררת של הפוסטראומה.  הגירוש שלו מפחיד הרבה יותר.  אני מצליח להתחבר לסבא דרך המשפך המצמק שאני הייתי בו.  בקלישוּת החיים, בעוד רגע והנשיפה האחרונה עלולה לפזר את החיים לכל עבר.  פוף ונגמר...  ולא!

כי מתוך המקום הזה אפשר לעלות.

להמשיך!!