יומני אלפוחרה

בין אוקטובר 1973 לנובמבר 1995 עובר חוט סמוי.

זה אינו חוט שניתן לעקוב אחריו מבחינה לוגית.

את החוט הזה יכולים אולי לחוש אלה שעשו את הדרך מ- 1973 ל- 1995.

כאילו להדגיש את הקשר, השנה הם באים יומאחריום.  מקצרים את החוט לידי כלום.

לאחד.

כלשנה ב-21 באוקטובר, אני חש קרח בעצמותיי.  באותו היום ב- 1973, יצאו חיילי חטיבת גולני לכבוש את מוצב החרמון.

55 חיילי גולני נהרגו בפעולה זו ו- 79 חיילים נפצעו.

בלתי נתפסים המספרים הלה.

55 הרוגים – כמעט כולם נערים.

צמרמורת וטלטלה מהולה בדמעות.

יהי זכר הנופלים ברוך!

ייבדלו לחיים ארוכים ובריאים הפצועים.

לזכור.

אנזוכר שחלקם קיוו רק כמה שעות קודם לכן, למנת צ'יפס צה"לי משובח.  השמחה שרעיון הצ'יפס הביא.  ההתגייסות המהירה.  אש וסיר ושמן להרתיח וכולם מקלפים תפוחי אדמה.  מהר, עוד יותר מהר, כאילו המהירות וההצלחה תקבע את תוצאות המלחמה הזו.  כבר שבועיים אנחנו מתגלגלים מקרב לקרב אוספים הרוגים וחובשים פצועים.  השמחה פורצת ממקום האין.  שמחה ביזארית.  מחר או מחרתיים אולי תהיה הפסקת אש.  יבוא קץ למלחמת הזו.  הפתרון אמכן הוא צ'יפס!

בוהה אני שט על זיכרונות שהיו רק אתמול והיום לפני 37 שנים.  רואה את  עלם חמודות (זה אני) אשר ממש לפני שיעלה לקרב שבו חייו ישתנו לתמיד (לא, הוא לא ידע), עומד ומפקח על סיר מבעבע עם צ'יפס. כי מה טוב יותר מאותם פלחים מטוגנים ושזופים, לפני אולי יציאה לעוד קרב.  כך באמצע המלחמה, רגע לפני קרב, ציפינו לטעם הזהוב שיגיח מסיר אלומיניום צה"לי חבוט משנים.

אני רואה אותו מסתובב כקפיץ דרוך מסביב לסיר ובין חברים, כאלה שיהיו חברים ועוד כאלה שכבר לא יראה יותר. ואז הגיח לו מיג 15 אחד תכול-אפור והתחיל לרסס את עופרת מעיו עלינו. הסיר עם תכולתו היקרה זכה גמהו למנת יתר של עופרת לוהטת והתעופף באוויר מרסס את תכולתו הרותחת לכל עבר. כמה נכוו, כמה נפצעו ומטוסים שלנו הבריחו את הפולש האווירי מהאינלנו סעודה.

מאוחר יותר הצטרף עלם למסע אל הקרב.  שם נפצע (כלכך הרבה טמון ומוסתר בשתי מילים ובעלם).  הוא התאושש ובציפורניים של בחור צעיר הצליח לחזור לחיים ולהקים משפחה. חייו זרמו בעצלתיים של נכה ומשתקם מסויט, סטודנט ומין בעל ואבא שכזה.  שיגרה ישראלית של פגוע מלחמה. ויום אחד הם הגיעו. עטופים בצנעה, כדי שלא יפחד. אחד אחד ובאין רואה. באישון לילה היו מעירים אותו דמויות של מלחמה. תמונות של אז. סיוטים קראו להם הרופאים.  הוא ניסה לנשום אוויר רווי טיפות חלב ונחנק, לא מצליח לינוק חיים מהסיוטים.

שוב לטיפולים ולתרופות. שוב להיות הזומבי שהיה בשנים שלאחר המלחמה. ושוב להתאהב בצ'יפס. לא, לא להתאהב, להתמכר. לחיות בתוך סיר מבעבע צ'יפס זהוב ומפתה. זרם לו צ'יפס בעורקים. רתח בתוך הסיר ולא הפסיק לנגוס בפריך פריך הזה. כלכך היה ברור עד שהוא לא הבחין וגם הרופאים לא שמו ליבם לקשר בין הצ'יפס ההוא לזה שבהווה. אך כמו באגדות, גמכאן אחד מהרופאים שם לב לזה ובתמימות או שלא, טרח לספר לו ולידע אותו. התוצאה הייתה השמנה נוספת מעבר לכל מידה נאותה. אכל ולא שבע וכמה שאכל רצה עוד ועוד. מחוגי המאזניים לא הפחידו אותו. כלום לא הפחיד אותו. רק הכמיהה הזו לספק את תאוותו ליצורים החומים זהובים האלה.

הרופא קלט שהוא מאבד אותו. שהולך הוא לאיבוד בין אצבעות החיים והציע לו להתחיל לבשל. להיכנס למטבח ולנשום בישול. ממש לא חשוב מה, העיקר לנסות ולשבור את ההתמכרות. וכך היה.  הוא התחיל כמובן בצ'יפס. הכין אותם ארוכים ושמנמנים. דקים ופריכים. עם קליפה ובלי. צולל שוב אל תוך אותו סיר אלומיניום שבעבע בתוכו. אל אותו קרב שלא הפסיק ללבות את האש הבוערת. מנסה להשביע את רעבון הצ'יפסים האלה. אלה שלא זכה בהם לפני 37 שנים והותירו בו בור גדול של רעב שהתמלא בזעקות מלחמה. בצרחת המוות של אותו קצין סורי. מתוך המטבח הזה המתחדש שלו עלתה לה שוב הבוגנוויליה. היא דקרה ורתחה ובעבעה, אך הזכירה לו את החיים שנובעים ממנו. הוא נאחז בגבעוליה, חש בקוציה וידע כי החיים ננעצים בו.

זה היה הטריגר לשוב לחיים.

ממופרע צ'יפסים הפכתי לתאב חיים.

מחיים בתוך סיר הצ'יפס למדתי לאיטי לשלוט על עוצמת האש המלבה את סיר חיי.

מאז אני לא מפסיק לְאַהֵב אוכל.