יומני אלפוחרה

כבר בתמונה הגדולה הסוחפת של ההרים אנרואה את הכפר מאיר לי מלמטה.

מבטיח.  איזה יופי של קרן מאירה.  נס בהרים.

אני מצטרף לעוד כמה שעולים לשביל.  הם ממהרים לכבוש, עולים ונעלמים מעבר לעיקול עם כל האנרגיות שהביאו איתם.  אני נשאר לבד.  לא מנסה לכבוש.  מאט את צעדיי עד שאני מצליח לשמוע את הציפורים.

המצלמה על צווארי חובטת קלות את נוכחותה.  מזכירה לי את שיעור האיטיות שהיא הביאה איתה. את הסבלנות ואת השקט.  אנלא יודע לצלם במהירות.  למדתי איתה להאט עד לקצב הנכון.  הקצב שמאפשר להקשיב, פנימה והחוצה ושוב פנימה.

איי ערפילי הבוקר עדיין כאן.  אני מאט.  הצוק ממול מבטיח נוכחות של הנשר המקראי.  מטר אחרי מטר, אני סורק את הסלעים הזקופים.  מבעד לעננים נשלחת אל כתפי קרן שמש.  משועשע אני חושב שאני חוסם לצמחים שמאחורי את האור.  זזתי מעט ופניתי להביט אחורה.  שם בחגווי הסלע מאירה סתוונית בקסם של אולפן צילום.

כך גומל  השקט המבורך.

אחרכך בבית, גיליתי את הנשרים בין התמונות.  זוג יושב לפתח קינם.

באותו הבוקר הייתי מכוון לשקט ולא ראיתי אותם.

לא תמיד הנשר הגדול, לעיתים הסתוונית הקטנה.

כמה טוב שכך.