יומני אלפוחרה

מקרה הצטרף למקרה.

הנושא החם הוא על הליכה.

שוב הבוקר אנחנו צועדים, קצב ההליכה נקבע תמיד בבוקר.
גמהבוקר קצב של ארבע מרגיע.

וכמו אז, שוב הלכתי היום למרפאה.

הבוקר, כמו בהרבה בקרים, יצאתי עם אריה ורוזן לטיול בכדי להרגיע את אותי העצבני.

להשתתק.

אין כמו קצב של ארבע להביא את החמש שבי.

משקיט.

ממלא אותי מראש עד רגלים בשקט.

כשחזרתי הביתה ראיתי את האריה הכחול מוכן לצאת.

ענוב ומסורק ומחייך בשקט.

בוא הוא אמר לי, נאחר.

לא, חייכתי אליו, התור שלנו נקבע רק לצהריים.

הרופא הרגיל כבר לא יראה אותנו יותר.

הוא נפטר, האיש הטוב כבר לא איתנו.

העבירו אותי מרפאה ונלך לשם בצהרים.

וכך היה...

הגענו למרפאה, נמדדתי בתוך ובאמצעות מיני מכשירים ונכנסנו פנימה לרופא.

הרופא לא חייך, אני רק מעט.

האריה הכחול התמקם לו בשקט בפינה, מכודרר ומצפה.

הוא ידע שהיום אני זקוק לו.

מרפאה חדשה ורופא חדש ושוב הסיפור של הפער בין הבדיקות למצבי.

כאילו לא חלפו להם כמה שנים.

שוב מחר נצא להליכה.

בקצב של ארבע אחוש איך קצב צעדיי יתגבר ואני אהפוך לקליל.

אחרי שעה כולי אהיה שימחה.

אך היום במרפאה אינבי שימחה, שוב שמעתי כי המערכת החיסונית שלי מאותתת שמשהו לאתקין מתחולל בגופי.

כך פתח הרופא הלאמחייך את הדו-שיח.  אותו הפתיח, אפילו אם הטון שונה ויבש מאוד.

הרופא המשיך להסביר לי את המתרחש בכבד שלי, כאילו קרא מאותו ספר רפואה שבו עיין גם הרופא הקודם שלי.

הוא מנה את סימני הרוע מכיס המרה שלי, ואת כל המרכיבים החלבוניים והלא חלבוניים המתריעים בסירנות צורמות על מצב המערכת החיסונית שלי.

ואני שומע ולא מבין ונזכר באותה שיחה ממש לפני שנים.

טוב, פלטתי בגרון מאוד יבש, אז מה עושים?

מחכים הוא אמר...

למה???

שמה שמתחולל בגופך יופיע - - -

עדיין אין כלום פרט לסימנים הביוכימיים - - -

פרט אליהם, לא רואים כלום...

איך זה יכול להיות, כך אני,  שעם השנים עדיין אותם המילים לאותם אינסימפטומים נעלמים?!?

הוא מעלעל בתיק הנפוח משנים של תוצאות של בדיקות וממלמל, נכון נכון... ומוזר מוזר... ואכן אכן...

ועד אז?

עד אז אתה תהיה במינימום פעילות.

כלומר, אני נזכר בניסוח שלי של אז, אני אהיה בשמירת הריון של הרעה החולה שאולי שוכנת בגופי?

בדיוק! כך הוא.

ואם לא?

אתה תסכן את חייך, הוא אומר לי בחצי חשש.

בשקט בשקט פסעתי החוצה חצי נשען על האריה הכחול, ובידי זימון לארבע בדיקות שונות עד ליום שישי הקרוב, ועוד יותר לחודש נובמבר.

אותם דיבורים ואותן בדיקות ואותן תוצאות כבר למעלה מחמש שנים.

ואני עדיין צועד ועדיין חוגג (רק לפעמים) עם מנות גלידה מפוארות בקפה אלסקה.

אניודע כי כאשר אשוב בשבוע הבא למרפאה, יהיו שם עוד דיבורים לנסות ולהניא אותי מהליכה.

כי אני עלול לסכן את חיי.

אני כבר לא משיב ולא מתווכח.

עושה כל מצוות רופאים וכל בדיקה, פרט למנוחה שלטעמי אינה נכונה לי.

ממשיך לצעוד ולדווש כל יום.

ומקווה ששוב אחגוג לחיי!

לחיי החגיגה גדולה שמתרחשת כל יום בחיי מחדש.

לחיי יכולתי להמשיך ולצעוד.

הלאה!