שותק, נשען על החלון ומביט אל ירח שחתוך אלי.
מְחַשֵּׁב מֶרְחַקִּים מהילדות להיום.
אני, היכן הייתי ואיפה הייתה אימא.
את אבא נשאתי בקרבי תמיד. בעיקר אז.
הוא היה החלק הקשה בבטני.
הַחֵלֶק שֶׁרָצָה לִישֹׁן
ולְהִתְעוֹרֵר גָּדוֹל
חָזָק וְקָשֶׁה
כְּמוֹ אַבָּא
לֹא רַךְ כְּמוֹ אִמָּא.
הַשְּׂמִיכָה שֶׁלִּי הָיְתָה תָּמִיד מָגֵן.
הַחֹשֶׁךְ רִכֵּך אֶת הַפַּחַד מִזְּרוֹעוֹ שֶׁל אַבָּא, שֶׁיָּבוֹא וְיִשְׁמַע אֶת מַעֲלָלֵי הַיּוֹם שֶׁלִּי.
כִּוַּצְתִּי אֶת עֵינַי בְּחָזְקָה, עַד לִכְאֵב חָמוּץ.
לְהַקְרִין אֶת הַחֹשֶׁךְ מִמֶּנִּי. לְעַבּוֹת אֶת הַחֹשֶׁךְ שֶׁל הַשְּׂמִיכָה. אוּלַי יַעֲזֹר.
כְּשֶׁהַמַּפְתֵּחַ הָיָה חוֹרֵק אֶת הַמַּנְעוּל, הֱיוּ גַּלֵּי הַכְּאֵב מִשְׁתַּלְּחִים לְאֹרֶךְ וּלְרֹחַב הַגּוּף הַקָּטָן שֶׁלִּי. הַסּוֹף הָיָה בָּרוּר.
הַכְּאֵב שֶׁל הַסְּטִירָה אוֹ הַהַצְלָפָה הָיָה מַשְׁכִּיחַ אֶת הָרַעַד. הַדְּמָעוֹת פָּרְצוּ מְרַכְּכוֹת אֶת הַגּוּף הַנֻּקְשֶׁה.
וְהָיִיתִי נִרְדַּם בַּשֶּׁקֶט שֶׁהֻפְרַע פְּעָמִים רַבּוֹת עַל יְדֵי בִּעוּתֵי עֵינַיִם עֲצוּמוֹת לִרְוָחָה.
בְּרַעַשׁ.
אפילו אם חלק מזה הוא אני, נניח, האם באמת זה חשוב גם היום?
היום אמא נמצאת, אני נושא את שמה.
ממחר כבר אשא תעודה המעידה על כך.
ואבא הוא רך, אינו קשה יותר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
