יומני אלפוחרה

חיים רבים כילתה האש והתחושה היא שלחינם.

חיים שאבדו באופן כלכך מיותר.  מחריד!

*

רבים איבדו את בתיהם.

אני רק את הזכרונות.

תמונות נוף ילדותי ונעוריי וילדיי הקטנים שמתרוצצים בכרמל.

הכל עלה באש ונכחד.

אני מעביר כף יד חולמנית על הצלקת השחורה.

לא יודע איך, מחבקים צלקת.

לא מסוגל לנטוש אהובה, גם אם היא נחרכה.

כבר כמה ימים שאני מנסה לכתוב מילים והן לא מסתדרות לי.

במקום, אני מסתובב עם המילים של זלדה, משוררת הכרמל והאורנים.

לא שאני זוכר את המילים, אך כן את חוסר התשובות והנחת שבשיריה.  מתאים לאירועי הימים האלה.

השירים נקראים היום עם משמעות אחרת.

שני יסודות / זלדה

הַלֶּהָבָה אוֹמֶרֶת לַבְּרוֹשׁ

כַּאֲשֶׁר אֲנִי רוֹאָה

כַּמָּה אַתָּה שַׁאֲנָן

כַּמָּה עוֹטֶה גָּאוֹן

מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי מִשְׁתּוֹלֵל

אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים

הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה

בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל טֵרוּף

בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל רוּחָנִיּוּת

בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל דִּמְיוֹן

בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל חֵרוּת

בְּגַאֲוָה עַתִּיקָה וְקוֹדֶרֶת.

לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי שׂוֹרֶפֶת

אֶת הַמִּמְסָד

שֶׁשְּׁמוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה

וְאֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ

בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל.

הַבְּרוֹשׁ שׁוֹתֵק,

הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף

שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת

שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּמְיוֹן

שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת

אַךְ הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָּבִין

הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תַּאֲמִין.

הכרמל האי-נראה / זלדה

כַּאֲשֶׁר אָמוּת

לַעֲבֹר לְמַהוּת אַחֶרֶת –

יִפָּרֵד הַכַּרְמֶל הָאִי-נִרְאֶה

שֶׁהוּא כֻּלּוֹ שֶׁלִּי,

כֻּלּוֹ תַּמְצִית הָאֹשֶׁר,

שֶׁמְּחָטָיו, אִצְטְרֻבָּלָיו, פְּרָחָיו וְעֲנָנָיו

חֲקוּקִים בִּבְשָׂרִי –

מִן הַכַּרְמֶל הַנִּרְאֶה

עִם שְׂדֵרַת הָאֳרָנִים שֶׁיּוֹרֶדֶת לַיָּם.

הַאִם תַּעֲנוּג הַשְּׁקִיעָה הָאֲדֻמָּה

הוּא מִיסוֹד הַתְּמוּתָה שֶׁבִּי?

וְתַעֲנוּג הַבְּשָׂמִים

וְרֶגַע עַרְפִלֵּי הַמַּיִם

וְרֶגַע הֵשִׁיבָה

לַמַּבָּט הַתַּקִּיף שֶׁל שְׁמֵי יְרוּשָׁלַיִם,

לָעֶלְיוֹן עַל הַכֹּל –

הַאִם מִיסוֹד הַתְּמוּתָה הוּא?

**

ארנים נדהמי שמש / זלדה

אֳרָנִים נִדְהֲמֵי שֶׁמֶשׁ

הִדִּיפוּ נִיחוֹחַ פִּרְאִי –

אוֹתוֹ אוֹן מְהַמֵּם מִפְּנִימִיּוּת הַצְּמִיחָה

    עָשָׂה אוֹתִי שׁוּב

    בַּת-בַּיִת בָּעוֹלָם,

אַךְ אֶת הָעִקָּר לֹא הִגִּיד לִי;

מָה הַכַּוָּנָה הָאֱלֹהִית

בִּצְמַחִים צָצִים וְנוֹבְלִים.

גַּם תַּכְלִית חַיַי

    וְתַכְלִית מוֹתִי

לֹא אֵדַע בָּעוֹלָם הַזֶּה.

וישנה אבואלה האישה בחיי

שפעם תרגמתי את לחישותיה מול הקניון הירוק.

זֶה שֶׁלִּי

אֲנִי בָּרָאתִי אֶת נוֹכְחוּתִי כָּאן

בִּשְׁבִילִי בָּרָא אֱלֹהִים

אֶת הַקֶּנְיוֹן

אֶת הָאֳרָנִים

אֶת הָאוֹר.

אני מעביר כף יד חולמנית על הצלקת השחורה.

לא יודע איך, מחבקים צלקת.

יודע כי לא נוטשים אהובה, גם אם היא נחרכה.