יומני אלפוחרה

חג המולד קרב ובא ואני הייתי עסוק בגופי שמעד.

לא, לא עכשיו, עכשיו אני דווקא מתאושש בצעדים מדודים.

בשבוע שעבר המערכות קרסו פה ושם, עברו לעבוד על מנוע רזרבי.

ממש לא זמן טוב בשנה.  כי בתקופה זו האורחים מגיעים ממחוזות הצפון הקפואים אלינו הדרומיים, רוויי השמש.  הכל יחסית ובערבון מוגבל.

ואני, במקום לטרוח ולארח ולבשל עסוק הייתי בלא להרגיש טוב.

דווקא מצא חן בעיניי שלא לעמול למען האחרים ולהתרכז בשיקום העצמי.

במסגרת מחלקת השיקום, בין סופת גשם אחת לשנייה, כאשר הרוחות שכחו, התעטפתי בשמיכת צמר עבה והעברתי את מרכז חיי לפאטיו.

עם המחשב, הספרים והמצלמה.

עוד לפני שחידשתי את האוכל לציפורים מזדמנות, הן הגיעו.

בעיקר דרורים.

דווקא הציפור הזו שנוטים שלא להתייחס אליה מפתחת איתי קשרים.

יש ביניהן כבר שלא חוששות לאכול מכף ידי, או לכרסם סיבים מזינים מהסוודר שלי.

הן ממושמעות הדרורים, קשובות לכל הוראה של הזכר התורן.  אצלנו, הוא נוהג לשבת על ענף הרדוף הנחלים.

גבוה מכולן וממני הוא מתצפת, מוודא שלא יאונה כל רע לאהובותיו.

בהינף כנף שלו וכולן מתעופפות, רק בכדי לשוב כעבור דקות ספורות.

תמיד יש את זו חסרת המנוחה משום עודף תשומת הלב של הזכר המתצפת.

לא שקטה ובניגוד לשאר חברותיה המקפצות ומנתרות, היא מתעופפת בחוסר שקט מקצה לקצה, מבקשת מעט שקט מהטרדן...

כלכך יפה היא ברפרוף כנפיה.  ופגיעה כלכך...