|
יומני אלפוחרה מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
<<
ינואר 2005
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
| | | | | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2005
נרות שבת המולת קהיר כבר רחקה. רק הריח הולך איתנו. המידבר המבהיק לא הצליח להטביע עדיין את חותמו בזכרונות הריח שבי. הג'יפ החבוט מטפס לאיטו בעקבות הרכבים שלפנינו. יאן ואני כלכך זרים כאן. הוא נראה ממש כתרנגול מפוחד. פעם ראשונה בארץ הזו שלא נראית מכאן כמסבירת פנים. הוא אטום כמעט לחלוטין למגע שלי בזרועו. למילים המבטיחות שלי, שעל ההר הדברים נראים אחרת.
חניה. אחה"צ של יום שישי. הרוח חודרת את שכבות הבגדים. מנסרת לתוך העצמות כמו דרך חמאה.
השבת היורדת מסיע אותי בזמן.
1977. ארבעה גברים משרכים דרכם במעלה אותו ההר. לבדם. שׂמים מבטחם באיברהים שמכיר כל אוושת רוח וכל פיתול אבק. אותה השעה. אותו החודש. אותו היום. יום שישי. עוצרים לנשום. שותים קפה. אלכס מציע להדליק נרות. הרי שבת מתקרבת. מקימים מחסה מהרוח השורקת ומנסרת. שני נרות שבת על שתי אבנים. מדליקים ללא מילה. ללא ברכה. איברהים מאשש את דעתו על היהודים המז'נונים. הלוואי הייתי אוהב אותו כמו שהוא אוהבני. שקט. כולנו מביטים אל הנרות. אצלי הנרות זורחים בלב היהודי שבי. אלכס מוחה דימעה. הגנרל מנפח חזה כמתקשה בנשימה.
חזרה להווה. יום אחרון של 2004. אלכס והגנרל כבר לא חיים. איברהים הטוב והזקן איתי. הוא ניגש אליי. מחבקני ושואל בשפתיים ובעיניים: נרות שבת? הוא זוכר את הרגע ההוא.
אנו פונים בשביל ולאחר כמאתיים מטר מגיעים לאותו עיקול. לאותו וואדי שנשקף. ההתרגשות משתקת אותי. רק עיניים ולב אני חש. איברהים מגיש לי שני נרות ושתי אבנים. אני יורד על הבירכיים. מאחוריי איברהים ויאן מחזיקים מחצית אוהל כהגנה מהרוח. אני מטפטף מעט חלב על האבנים ומצמיד את הנרות לאבנים. ואז, במקום ברכת הדלקת הנרות יוצא לי "יתגדל ויתקדש שמה רבא..." הם כאן, אלכס והגנרל. דקות של שקט יורדות עם השבת. לפתע, משב רוח אחד ויחיד כיבה את הנרות. התרוממתי בכבדות. איברהים סייע לי לחזור אל הג'יפ.
סופסוף ריח המדבר חודר אליי. גם יאן נראה מאושש יותר. איברהים לא מפסיק לדבר. המסע לבש מלבוש שונה...
| |
|