| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2005
חגורתי
כמה מגוחך לכתוב עלי מקרטע על קביים במעלה ההר.
תמונת אבסורד.
זה הרצון שנראה (היום) גדול כמו פיל.
גדול היה עלי בכמה מספרים וכמה יכולות.
מגוחך, כי כלכך הרבה שנים עברו.
כי היום הקביים הם רק זיכרון כואב של בתי השחי.
כי רצוני אומנם התגמד, אך עדיין גדול על יכולותיי במספר או שניים.
אולי בכל זאת אני זקוק לאיזה משטר דייטה של רצון.
כך שמשמני רצונותיי יתאימו סופסוף לחגורת יכולותיי.
אולי.
ואולי אמתין מעט.
עוד כמה ימים.
עוד זמן או שניים.
כי יש בי תחושה פנימית ששרירי יכולותיי מתכיילים למידת רצונותיי.
מין מתנה של גיל או שימחה של הלב.
וְהוּא זוֹקֵף לִבּוֹ לִקְרַאת קִטְעֵי הַנּוֹף:
הִנֵּה פִּסַּת-יַרְדֵּן, כַּחֲגוֹרָה צָרָה
עַל מֹתֶן אֲדָמָה כְּהוּיַת סִדְרֵי-צוּרָה,
וְהָלְאָה, שָׁם – רֹאשׁ צוּק, צְעִיף-עַרְפִילִּים עָנוֹב,
נוֹשֵׂא אַבְנֵי-עֵינָיו אֶל שְׂחוֹק רִיסֵי-כּוֹכָב
וְאֶשׁד חַם שׁוֹטְפוֹ בְּצַעַר מְאֹהָב...
מתוך: מֹשֶׁה / אלכּסנדר פֶּן
יופי רב יש מצאתי כשהשפלתי מבט ממרומי ההר.
הואדיות המונחים צנועים למטה שולחים את יכולתם אליי במעלה ההר.
רק לרגע הצלחתי לעלות במרומי השביל.
ולאו דווקא בזכות כוחי שלי.
כוח שמשפיל את מבטי מולי גם.
הלילה יורד ומחבק הכל בשמיכה קרה.
אין ואדיות.
גם מותניי הלאות מהיום שקטות עתה.
רק זיו הכוכבים מביא שחוק ללב.
רגע לפני שעיניי נעצמות בשימחה חמה של לילה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
