ימים רבי תהפוכות עברו עלי. שנה שלמה של
בריאות כושלת שהסתיימה בכשל גופני חמור של רוזנה.
כמה סמלי שדווקא לקראת יום כיפורים אנו מנסים להשיב את ספינת ביתנו למים
רגועים.
כבכל שנה, השקט רחוק ממני בימים האלה. בשבועות האחרונים, אתם ההורים שלי, נוכחים מאוד
בחיי, כמנסים לומר לי משהו ואיני מבין.
כך
זה תמיד לקראת הימים הנוראים, תמיד הנפקדות שלכם מנסה ללבוש בגדי נוכחות.
אתם נפקדים כבר מספיק שנים עד שחסרונכם
מביא לנוכחות חזקה.
כבר יותר משלושים שנה שהשתחררתי
מנוכחותכם.
כן. עוד בימי חייכם למדתי להשתחרר
מנוכחותכם.
ליצור את ניפקדותכם.
כי לא הייתה לי ברירה אחרת.
אהבתי אתכם ורציתי טוב בשבילכם.
רציתי שקט.
הטוב היה אז בעיניי, פרידה.
לעבור למצב של ניפרדות.
ניפקדות.
מאז, אנו מנהלים שיחות חד-צדדיות.
אתם ניצבים בנוכחות ניפקדה ואני מדבר.
שוב עברה שנה.
של עוד 6 באוקטובר.
היום שמסמן בשבילי יותר מכל את לידתי
לעולם.
25 שנות הריון בכיס הקנגורו שלכם,
הוצרכתי, עד שהגעתי לרגע ההוא.
הצירים נמשכו גם הם ימים ארוכים.
עם הרבה פחד ודם ויאוש ותקווה בקצה.
אך הלידה התרחשה.
משאירה מאחריה את התהיות הסתומות.
את השאלות הלא פתורות.
את הפצעים המוגלדים.
במלחמה ההיא חדרה אלי ההבנה.
הבנתי מה פירושו לאבד חברים.
ראיתי משפחות קורסות ונעלמות.
ואז, אני מודה שרק אז, חדרה אלי ההכרה.
מה פירושו לאבד כמעט את כל משפחותיכם
בשואה הנוראה.
ככה פתאום, אחים ואחיות, דודנים
ודודניות, בני דודים, דודים ודודות, חברים וחברות.
עם שלם.
קהילות.
תרבות.
הכל הפך לאבק שהופץ לכל רוח.
ואתם ניסיתם בכל מאודכם.
לחיות.
להקים משפחה.
לנצח.
אך כוח לא נותר לכם, מול שואה קטנה כזו
שחדרה אל תוך מבצע השיקום הפרטי שלכם.
בטוח אני שלא הייתי עומד במפלה כמו שאתם
חוויתם.
משפחה שהייתי מקים, אם הייתי, לא הייתה
מגיע גם לרבע מיופיה של המשפחה שבעמל ציפורניכם זכיתם להעניק.
ואני הילד עם ציפיותיי, לא היה לי כל
סיכוי מול המפולת והמפלה הנפשית אותה ואיתה חייתם כל יום, כל רגע.
רק המלחמה ההיא הביאה לי את ההבנה הזאת.
כי גם אני נשברתי לרסיסים.
גם אני הקמתי משפחה.
גם אני רציתי להשתמש במשפחה, גם בכדי
לשקם את עצמי.
גם אני הייתי עיוור לעיתים לצרכים של
ילדיי.
ההבנה של מה שקרה לכם ומה קרה לי בצל המפלה
שלכם.
העירה אותי בזמן.
השכחתי את צרכיי שלי ממשפחתי.
למדתי לוותר אל האגו שלי.
איפושהו, באחד הסיבובים, איבדתי אותו
למען ילדיי.
כדי להיות הורה טוב לילדיי.
כדי להיות איש ראוי לאישה שהייתה לצידי.
ההבנה הזו שחדרה למקומות עמוקים של
ילדותי.
הביאה לי אהבה רבה אליכם.
ממקומי כאן והיום.
על כל שכן עשיתם למעני.
למען אחי ואחותי.
על שהענקתם לי אח ואחות.
שהיום הם כאן.
שהיום אנו יחדיו.
גם אם לא בגוף.
ברוח.
ברוח אנו איתכם מאוד.
ברוחי אני אוהב ושקט מאוד איתכם.
גם אם יוצא לפעמים איזה פרץ של זעם.
גם אם הכעס מאיים לשרוף.
הרי הוא יוצא לבלי שוב.
כבר גדלתי מספיק.
אוהב אתכם.
ובמסעי אתם מלווים אותי היום.
מחבק אתכם אליי
הוריי היקרים
גמר חתימה טובה לכולנו, כאן ובכל מקום
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
