| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2005
חסדים קטנים
חסד.
מילה חסרת פשר בעולמי.
אני מבין אותה רק בתחושה.
ברגש.
איני מבין את פירושה.
כך בדרך כלל קורה לי עם תכונות אנושיות לא ברורות.
תכונות הגוזרות אותנו כמין יצור ניפרד.
העברית שזורה בצירופי חסד.
מחסדיה של אישה, דרך מעשה חסד ועד לחסד האלוהי.
כל קשת החיים מצוי בשורש החסוד הזה.
עד כאן...
אלה היו כמה מלמולים על הכותרת שבחרתי.
בחרתי לשים היום מילים שכתבתי בצוהרי ה- 3 בינואר.
אור ראשון של בוקר העירני.
היה קר.
קר מאוד כשאתה מתעורר גבוה גבוה בהר בימים ראשונים של ינואר.
השקט חדר לכל.
פצעתי את הבוקר בתנועות המגושמות שלי.
התלבשתי ויצאתי מהמחנה.
בדרך חלפתי מאחורי השומר.
על מי הוא שומר בשממה ההררית הזו?
עלי ועל איברהים.
אנו מסומנים כאויבים וכסיבות למסע האבסורדי הזה.
למזלי הוא נמנם.
יצאתי מהמחנה ונעתי לכיוון צפון.
למקום בו היום העולה מתחבר ללילה.
קו תפר ברור, שאולי קיים רק בהרים.
התקדמתי בשקט, כמה שניתן להגדיר כשקט את האבנים המתגלגלות תחת מקל ההליכה שלי.
באור הצללים הזה לא ראיתי את איברהים המצפה לי.
ולאחר עיקול הדרך פשוט נאספתי לזרועותיו בשקט.
איברהים הוא בן המקום.
עתיק כמו האבנים וגומחאות הסלעים.
"תהיה בשקט" הוא לוחש לי בעברית הבדואית שלו.
אספתי את נשימתי וגם את יכולתי להזדקף.
"זה כאן", הוא לחש.
"צדקת בחושיך".
"מה, מי?" לא הבנתי מה יכול להיות בכאן החשוך הזה.
"בוא הוא לוחש לי".
התחלנו לעלות במעלה השביל הצר.
אני הולך כעיוור אחרי איברהים הבוטח בצעדיו האיטיים.
מתאים את צעדיו לקצב הצָבּי שלי.
לאחר זמן, איברהים משך אותי הצידה מהשביל והתקדם עוד כמה עשרות מטרים.
חשוך מאוד בצד הצפוני של ההר.
אלומות האור עדיין לא הגיעו לכאן.
אך אני מריח את הריח הכי מוכר והכי אהוב.
הריח שמלווה אותי כבר עשרות שנים.
אני לא רואה את פרטי השיחים.
אך יודע שאנו פוסעים בתוך ריכוז של צמחי לענת יהודה.
התיישבנו בפתח גומחה עמוקה בסלע וחיכינו.
התרגשות עצומה חלפה בי.
אנו בגובה של כ- 1500 מטר.
אין כאן ככל הידוע לי צמחי לענת יהודה.
אלא אם כן זה האוצר שלי.
שימים רבים לא ידעתי מה עלה בגורלו.
קרן אור ראשונה מגששת בין הסלעים ומאירה את החלק המרוחק מאיתנו.
שיח לענת יהודה מתגלה במלוא תפארתו הצנועה.
ירוק בהיר ורוטט מעט עם צפרירי הבוקר.
גוון הבוקר משכר.
הכי נקי וטהור שיכול להיות.
זך שלא יכול להזדהם.
האור הזה חודר לליבי כמו ששום מראה בוקר לא יכול.
עוד ועוד קרניים מצטרפות למחול הבוקר.
מרקידים את צמחי לענת יהודה מכל עבר.
חגיגה שמנפחת את חזי בהתרגשות גדלה והולכת.
אני מביט באיברהים והוא בוכה.
פשוט כך.
הבדואי המבוגר הזה.
שראה כבר כמה מחזות בימיו.
לא מצליח להכיל את המראה.
גם אני לא.
אחזנו ידיים וכתפיים בכדי להרבות את האור שהקיף אותנו.
אור היום כימעט מלא ולפנינו מתגלה שדה לענת יהודה.
כל חיי לא ראיתי יותר מכמה ערוגות.
וכאן במרומים השוממים האלה.
קרוב לראשית הבריאה.
מתגלה אוצר שאני טמנתי לפני כ- 30 שנה.
עם איברהים הצעיר שפוף וזורע.
חגיגה גדולה.
אנו מתחבקים כאחים שלא התראו שנים רבות.
מציצים לסביבותנו, כלא מאמינים, ושבים להתחבק.
שלוחה של אלוהים שחיה בי התחברה למראה.
לתחושות שערכו חגיגה לפנינו ובליבותינו.
רגע חסד.
אור של בוקר.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
