יומני אלפוחרה

שוב.

אך לבד.

כי כך אני מרגיש בכל חג שאני מחוץ לישראל.

ועוד יותר בחג הפסח הזה.

תחושת הלבד מתגברת.

היא תדעך עם חום ימי הקיץ הארוכים

(כך תמיד היא הדינמיות של התחושה).

הגעגועים בחג הזה גדלים עוד יותר,

ככל שאני קורא במילים ומביט בתמונות שהיו.

מביט שוב ושוב במרבד פרחי השקדיות שהתגלגלתי בו בכדי להיעטף באור.

כדי להודות ולהיטיב.

כמו זֵר לחופה חשתי.

אך מייד שבים המראות ומנקבים בי התפרצויות של כאב.

של זרוּת.

אני מופתע, איך בו בזמן הם גם מסמנים לי את המפה המטושטשת מדמעות של רצונות המחר שלי.

סתיו וחורף ארוכים עברו עלי.

והנה דווקא בשלהי החורף ותחילת האביב ראיתי אור.

אך עתה אני יודע כמה חושך היה שם.

מה שדמה לחיוכי אור ולחיבוקים, היו צללי חושך מאיים.

ומתוך כך ודווקא עכשיו בערב הפסח, אני חייב למצוא עידוד.

אני שואב תקווה מהאור הרב של הימים האלה.

בתקווה שבאור הזה הצללים לא יוכלו כבר לתעתע בי.

שיהא לכולכם חבריי היקרים,

חג של משפחה.

ימים של אור.

עם הרבה אהבה ו- care

שדות