יומני אלפוחרה

אז, כאשר אני מואס בגיבורים שעל המסך, אני בוחר לנמנם לי ולצייר לי סרטים משלי.

והנה קצה חוט...  על הסרטים שאני כן אוהב לראות, ולהמחיז.

הסרט שעכשיו על המסך מוכר לי כלכך, הייתי בו כלכך הרבה פעמים.

נמאס. תמיד הוא פותח בבנששעשרה.

כמה פעמים אפשר?!

אז הייתה שם תאונה.  כזאת תהיה גם כשאהיה בנשישימי.

סרט מטבענו, מאפשר לנו לספר סיפורים, לדמיין את העתיד.

ללוש מתוך עולמנו את העולם שלנו, כאוות ליבנו.  להרדים ולו במעט את הכרתנו.

לו באפשרותי, הייתי בוחר לא בגיל ולא במקום, אלא מצב.

הייתי בוחר להיות הסבא שאהיה בעתיד.

אך כבר מאוחר מידי, הריני סבא.

בבחרותי, סבא הוא המצב שצריך הייתי לבחור ולרצות אותו.

אז אשוב לשם כדי להיות עתה.

אניודע שזו שאיפה כלכך בונה ומייצרת שבילים נהדרים בהרים.

ואני אוהב את ההרים וכוכביהם והמים השוטפים במורדותיהם.

אני אוהב את הסצינה בה אני יושב על הכורסא שהיא רק שלי.

ובחיקי נכד ואני לוטף את שערותיו ומהרהר.

איזה סבא אהיה.

מהן המתנות שאביא.

הרי לפי מידת היותי, כך יהיו מתנותיי לנכדי.

הם יהיו מהמקומות שאף אריה כחול לא יוכל יסייע לי.

הם יצמחו מהמקומות שמתעצבים מליבי.

עולים מהמעבדה הקסומה הזו שנקראת לב.

אפשר לחוש את האיכויות לפי הריחות שעולים והצבעים שמשתרגים.

אפשר לצייר באצבע (של הלב) איכויות של מתנות.

תמיד אהבתי לשרטט באצבע פירות בקערה.

בפירות טמנתי את עתידי.

הדעת מוסחת שוב.  בנששעשרה דורש את התשומת שלו.

הסלואו מושן של התאונה מקסים באיטיותו ומאפשר לרצון להתפתח ולהתעצם, שרק הכול יעבור בשלום.

אני בוהה במסך ולא מבין את הקשר לפתיחה הזו.

הרי אני עתה בנששימי כזה שמלטף ראש ילד.  את אחד מפירות חיי.

רוצה כלכך להאמין שהוא תוצאה של אהבה נכונה שהייתה.

שלא גזלתי מאיש ואיש לא נגזל מתוכי.

העיניים נעצמות מכובד השאלות והסרט ממשיך בחלומי...

כולם סַבָּאִים וְסָבְתָאיוֹת להמוני נכדים.  כל נכד והסיפור של סבא או סבתא.

כל אחד נושא שם של פרי קסום, או של עלה כותרת שמישהו שמט מפרח כנאוהב לאאוהב.

חלקם מתהלכים שמוטים ואחרים מכוסי עיניים.

אך עם כל רגע שעובר יותר ויותר ילדים זוקפים את הסבא והסבתא שלהם.  מחייכים אל ליבם.

נותנים בהם סימנים לניקיון הכפיים.  שהיה.  שהווה.

מלמדים אותם שגם אם נפלו בדרך, אפשר לנקות את האבק ולבחור בדרך הנכונה.

יותר ויותר ילדים צוחקים, יותר ויותר סַבָּאִים וְסָבְתָאיוֹת מתהלכים בשמחה בנתיבי חייהם.

שמחים בעצמם.

התעוררתי שטוף זיעה.  הסרט לא היה מציאותי. פחד!

הרי במציאות אנו רומסים ונרמסים.

מעלים באש ומתאכלים בעצמנו.

לא שועים לסַבָּאִים וְסָבְתָאיוֹת שיבואו לחיינו, אלא רצים בסרט מתאונה של בנששעשרה לתאונה של בנשישימי.

כך הם הסרטים וכאלה הם החיים.  בכאלה הורגלנו ובנתיבים האלה אנו פוסעים.

מנסים להניח בזהירות את כפות רגלינו בין הכאב שלנו לכאב של אהובנו ומקווים לטוב.  מקווים שיש חיים בלי כאב.

יש, ולנו הוא ליצור אותם.  בין הכאב שלנו של עכשיו לכאב שלנו של מחר, יש עולם שלם ללא כאבים.

עד מחר ההרים שוב יבראו כוכבים על ראשיהם.

עד מחר שוב נתעורר משאון המים המפכים במורדות ההרים.

מחר - כל יום.

ושוב הסרט הזה, הוא לא מרפה.

תאונה בפתיחה והכול זורם לתאונה שבסיום.

ברור לי מדוע איני אוהב סרטים כאלה.

אני מעדיף את הזרימה וההתפתחות של העץ.

איטי, פורח כל שנה ונושא פירות בעיתותיו.

מעניק מספיק פירות כדי שלא ייגזל מאף אחד.

מפריח את הלבבות שבאים לחסות בצילו, להריח ולהתבשם מפרחיו.

תאונות הן ממני והלאה.

וזה כלכך מצחיק, כי תאונות ממלאות את חיי למכביר.

תאונות ומלחמות ונפילות והתמוטטויות.

הכול, ובמלוא הטנא.

כן, משום כך אני לא סובל תאונות ומהירות יתירה.

משום כך אני לא מסוגל לראות סרטים עם אלימות גראפית.

אוהב סרטים רומנטיים, מזילי דמעה שמסתיימים באקורד מנצח של דמעות אושר.

בהיסח הדעת אני מרים את ידי ומנגב איזו דמעה סוררת שאיחרה, שכמעט ונשכחה מהסרט האחרון.

אני מביט ורואה את לחלוחית עיניי קורנת אלי מקצה האצבע שלי.

בזהירות אני מרים את נכדי ופוסע עימו לחדר האחר.

מניח אותו ברכות במיטה, מנשק במצחו ומיטיב את שמיכתו.

בבוקר כאשר אתעורר, אני מקווה שאזכור את הסרט המשובח שהייתי בו.

את החיוך של הבנשישימי שנמרח לאורכי עת שנרדמתי.

מקווה שאכן אדע להיות הבחור הצעיר שזוכר את החיוך והשמחה של לב מתרחב מאהבת סבא ונכד.

איור של בנצעיר ליומהולדתי ה- 11, ב-15 בדצמבר 2011.