יומני אלפוחרה

גיליתי, נו באמת... נזכרתי שלשירים יש כוח מרפא.

ועוד יותר לשירים שאני כתבתי, כאשר הייתי מוצף אור.

כאשר התהלכתי בעולם עם שרירי רגש מנופחים מאוד.

זה לא הפיתרון המיוחל, אך יש בזה רוגע חלקי.

לקרוא את השירים היום, דומה לבליעת תרופה מרה.

אך המילים יודעות את מלאכתן.  אני בוטח בהן.

הרי ממני באו...

בדרכן ללב, חוֹם טוּבָן מתפשט בחזה.

הן משאירות שובל מבהיק של מרפא.

למילים הבאות שיבואו.

כך מנובמבר 2009:

אָגוּר

גַּם כִּי אָגוּר

אֶת לְשׁוֹנוֹת אֵשׁ

לְשׁוֹנֵךְ

אֶאֱגֹר נְשִׁיקוֹת

טַעַם יָם כְּחוֹל

מַבָּטֵךְ

וקצרצר שליקטתי ממש בקצה הדרך, מ- 7 בפברואר השנה:

רַכּוּת

בַּיָּמִים מַרְגִּישׁ אֶת הַמִּלִּים

בַּלֵּילוֹת שָׁר אוֹתָן

אוֹהֵב וְנִכְסַף

כמו בשפעת, התרופות מקילות, אך השפעת נמשכת שבוע או שיבעה ימים.

נתון לבחירה...

ותרופה יש גם בסחלב הפורח בחלון המטבח