מערכת הנושא החם עשתה למעני את העבודה
וקיבצה במספרים את הנורא כלכך. נורא שאני
עוקב אחריו כל השנה ולא מבין את אי ההתייחסות של מדינת ישראל, מדינה שקמה על חורבות השואה, שחרטה על דיגלה את
חוק השיבה כחוק יסוד. והיכן היא
היום?! המחשבות הציניות עולות כאשר אני קורא
כי כל שעה ביממה מת יותר מניצול אחד.
זוועה!!
אני יודע שקראתם את הדברים שטליק כתב
במסגרת הגדרת הנושא החם, אך הנה הם כאן שוב, כדי שאני אזכור אותם:
ביום רביעי בערב יחלו הארועים לציון יום השואה
והגבורה.
מערכת הנושא החם מזמינה אתכם לקרוא את הנתונים
הבאים: 198 אלף ניצולי שואה חיים כיום בישראל, כ-32 ניצולים נפטרים מידי יום, כ-11,700
ניצולים מתים בשנה.
כל ניצול שני נחשב בודד, 10,000 ניצולי שואה
עריריים חיים בישראל, אחד מכל חמישה ניצולים סובל ממצוקה נפשית, 16 אחוזים מהם סובלים
מהפרעות חרדה, 4 אחוזים סובלים מהפרעות טראומה, 10 אחוזים סובלים מדיכאון.
מלחמת העולם השניה בה אירעה השואה הייתה לפני
67 שנים !!! הנתונים מדכאים, מה שיותר חמור שרק בהתקרב יום השואה אנחנו נזכרים באנשים
האלה, מחבקים אותם לרגע ואחר כך ממשיכים הלאה.
מערכת הנושא החם קוראת מכאן לזכור את הניצולים
יום יום ולא להפקיר אותם. נזכור את ששת מיליון הנרצחים ונעמוד דום לזכרם.
אמן טליק על דבריך. כל מילה בסלע!
בימים ההם, בשואה היהודית באירופה, נכתב
בדם פרק קשה בתולדות העם היהודי ועוצב מחדש מדף הספרים היהודי. לפני כעשרים שנה התוודעתי לפנקס זיכרונותיו
הלא יאומן של קרוב משפחתי משה פרנק, יבדל
לחיים ארוכים. ילד בן 8 שעבר את כל מוראות
המלחמה בנדודים ובבריחה מתמדת. סיפור
מדהים. את פנקס זיכרונותיו: "להישרד
ולהעיד" הוציא לאור בית לוחמי הגטאות ב- 1993, במסגרת פרויקט פנקסי עדות.
הספר הזה מלווה אותי כבר שנים, משמש לי
סרגל התייחסות לחיים שלי ולי, כבעל זכות לחיות בדור התקומה, כאב לילדים חופשיים. מידי פעם אני קורא בפנקס, מתפלל תפילות לחיים. וודאי שהיום!
הספר מלא בקטעים בלתי אפשריים, על יכולתו
של ילד קטן מול מכונת ההריגה הנאצית. קטעים רבים מצמררים בעדות הזו של הילד הקטן. כבר הבאתי בעבר קטעים מהפנקס הזה. הפעם בחרתי בקטע שמלמד על יכולת ההישרדות של
משה פרנק, מתובלת בעוד אחד מהניסים שהילד הזה אסף במשך המלחמה.
הקטע מתרחש בחורף בתחילת 1943, ומתאר את
גורל שארית היהודים שעדיין לא נשלחו להשמדה באיזור זאמושץ' (Zamość) שבדרום מזרח פולין:
במחנה קרלובקה (Karalowka) הועסקו יהודים ביבוש ביצות
והכשרת דרכים עבור הגרמנים. על אף הסכנה
שבדבר, התגנבתי באחד הלילות לתוכו. במחנה
הזה היו עצורים יהודים מהעיר ומסביבתה ועוד עיירות אחרות. הם עבדו קשה מאוד מהשכם בבוקר ועד החשכה;
בגדיהם הקלים היו בלויים וקרועים ונעליהם (אם בכלל אפשר לקרוא להן כך) היו קשורת
עם חבלים, סמרטוטים ועטופות עם ניר זפת. אחרי העבודה החזירו אותם לצריפים קרים. לא היו מיטות – אנשים שכבו על הרצפה, ללא כל
כיסוי. היו כאלה, "המאושרים"
בעלי המזל, שמצאו קרשים והניחו אותם על חביות סולר והנה לך "מיטה". לפני שהלכו לישון, עמדו בתור בכדי לקבל את מנת
המרק היומית, מרק ש"תוכנו" היה חתיכות קטנות של לפת קפואה. פגשתי כאן כמה ילדים, שהיו "בלתי
ליגליים" כמוני. לעצירים המבוגרים
הייתה בעיה איך להסתיר אותנו, וגם – איך להפריש ממנת המרק הקטנה, שנועדה לעובדים
"הרשמיים", גם לנו. אני מרגיש
צורך להזכיר את אחד האחראים, יהודי בשם
גוטליב, שעשה מאמצים לשכנע את האחרים כדי שיסכימו להפריש קצת ממנות-הלחם הזעומות,
גם עבורנו, הילדים. המצב היה קשה – רעב
וקור עז. במרכז הצריף הגדול, ששוכנו בו כ-
30 איש, הוצב תנור-ברזל קטן סביבו הצטופפו לפי התור, דיירי הצריף אם כדי לחמם
חתיכת לפת קפואה שאספו בשדות שבקירבת המחנה, ואם כדי להתחמם. מצב הרוח היה ירוד. יום קודם בואי, מת אחד העצירים מחמת הרעב
והקור. מרבית העצירים השתעלו, היו
מלוכלכים, ורבים מהם – חולים. על אך הוראות הגרמנים, נשארו כמה מהם בצריפים בסרבם
לצאת לעבודה. ביניהם, זכור לי עד
היום, יהודי שפנה אלי ואל האחרים ואמר:
"מה טעם בחיים אלה, הרי היום או מחר סופנו למות, אז למה לעבור עוד
עינויים?" והוסיף: "בואו לא נצא
לעבודה, שיבואו וישימו קץ לחיי העינויים.
אני מכל מקום, נשאר. מחר לא אצא
לעבודה. שיעשו בי מה שמתחשק להם!"
הכל היה הגיוני ונכון, אך לי היו
אינסטינקט ותאווה עזה לחיים, לחיות ולו עוד שעה, ולו עוד רגע, עוד שניה! לא רציתי למות, וודאי לא
"להתנדב". פעם בי איזה יצר עז
לא להיכנע, לברוח, לחיות בכל מחיר...
ואכן, למחרת בבוקר, עוד בטרם זרחה השמש, הגיעו הגרמנים עם הכלבים, הקיפו את
המחנה, עברו בכל פינה ופינה. את כל מי שלא יצא לעבודה הרגו בו-במקום, או
הובילו אותו לאיזור ה"רוטונדה", ליד תחנת-הרכבת ושם הוציאוהו להורג. המקום ההוא הפך לאתר השמדה של שארית היהודים,
שבויים רוסיים ואנשי האינטליגנציה הפולנית.
באותו הבוקר, הילדה רחל אלבאום ואנוכי,
הסתתרנו מאחרי חביות שעליהן הונחו קרשים ושימשו "מיטות". בשוכבי מתחת לדרגש השינה המאולתר, תקף אותי רעד
עז; בכל כוחי ניסיתי להשתלט על הלמות-הלב, שדמה לרעמים, אך – ללא הועיל. בעת שהכלב הריח אותי ואת רחל ששכבה מולי וגם
היא רועדת מפחד, ראיתי את המוות לפני עיני.
הגרמנים התכופפו לוודא אם מישהו איננו מסתתר, גערו בכלבים המתמהמהים ויצאו
מהצריף עם אלה שנתפסו ועדיין לא נרצחו.
דממה השתררה, מין שקט בלהות כזה.
עד היום אני תוהה ואינני מבין איך בניגוד לאחרים, הכלבים לא גילו
אותנו... שנים התהלכתי עם המחשבה שאולי זה
היה חלום וחזיון שווא כתוצאה מהמתח הרב עד אשר פגשתי, לאחר המלחמה, את רחל במחנה
בקפריסין. באותו מעמד אימתנו את אותו
ה"נס" שקרה לשנינו והודות לו נשארנו בחיים וזכינו לראות במו עינינו את
הקמת מדינת ישראל.
אני לא יכול לסיים, בלי להתייחס שוב
לניצולים שחלקם נמקים לנגד עינינו ואין מושיע.
האנשים שניצלו, לכולם אירע נס והם שרדו את המכונה הנאצית. חלקם לפחות, לא שיער כי יבוא היום והם שוב
ירעבו ויינמקו במדינת ישראל שקראה לקיבוץ גלויות והניפה את הדגל הכחול לבן,
שלמרחוק נראה.
אני מקווה מאוד מאוד כי מצבם של הניצולים אשר חיים
עדיין, יוקל על ידי הרשויות של מדינת ישראל.
הם הפנים שלנו...
הקיר הבוכה בכניסה למחנה בלז'ץ (Bełżec, בדרום מזרח פולין, לא רחוק מחלם - Chelm)
בבלז'ץ הושמדו רוב בני משפחתי.
לזכור ולהזכיר, ולא לשכוח!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
