יומני אלפוחרה

הם חולפים בדרכם אל, גל אחר גל.

אין הלב יכול להכיל את כולם.

אף העין לא.

לא ניתן להבדיל היכן מסתיימת שורת המוות הנוראה של ימי השואה,

והיכן מתחילה השורה הקצרה של חללי מערכות ישראל.

שורה קצרה ונוראה באריכותה.

עבורי היא לא מסתיימת לעולם.

למדתי להצניע אותה רוב ימות השנה.

לזכור אותה לפני כל פינה.

אך להזכיר אותה רק פעמים ספורות.

ביום הזה אני נזכר וגם זוכר ומנסה להזכיר.

ביום הזה אני עצוב וגם מחייך.

ביום הזה אני זוכר לא רק את המוות הקשה, אלא גם את הצחוק והחיוך.

ביום הזה אני זוכר את החיים הנפלאים שהם העניקו גם לי.

הם תמיד באים, ברגעים קשים הם מופיעים.

כמו סבא וסבתא טובים ומחזקים.

הם באים לחזק ולכוון.

לחבק ולהעניק חיוך ושימחה.

אני נזכר איך לחשתי שאיני יכול כאשר נפלתי אפיים ארצה -

רקדן כבר לא אהיה לחשתי באוזני הרופאה בעייפות ובמרירות.

היא בקשיחותה הקימה אותי שוב על רגליי, ושוב נפלתי.

ומשום מקום-שכזה הופיע מודי.

מודי הרקדן.

מודי שידע לחייך בכל גופו.

חיוך שהיה עולה משפתיו וחוצה את עיניו.

חיוך מאיר עולם.

ומשם היה מקפיץ את השרירים במין אנרגיה שרק הוא הכיר.

מודי שלאחר הקרב ההוא הושלך למערכה של הנערים בלבן.

מודי שקיבל פני קלף של עור לבן, שקוף ודהוי.

מודי ללא שרירי הצחוק שהתאדו ואינם.

כל שרצה היה רק לרקוד.

לרקוד עם אבא.

לרקוד עם אמא.

לרקוד ריקוד אחרון.

הריקוד שאליו הם אף פעם לא הופיעו.

לקרב הזה הוא לא צויד ולא אומן.

לקרב הזה הוא הלך, נגמר ונגמר ונגמר...

ערב אחד הוא עלה לגג עטוף בסדין לבן.

כך סיפרו אנשים מהבית ממול.

הוא רקד את גופו ואת נפשו ושחרר את נשמתו.

ומודי הופיע כאשר נפלת ולא יכולתיי.

כי לרקוד הוא היה מוכן תמיד.

הוא הרים אותי על רגליי בחיוך השמור רק לו.

כל פעם הוא חייך עמוק יותר פנימה אליי.

הרופאה שתקה.

ואני כמריונטה מנסה ומנסה שוב ושוב.

לבסוף הצלחתי.

בזכותו של מודי.

שלא וויתר לי ועלי,

כמו שויתרו עליו.

יהי זכרו ברוך.

יהי זכר הנופלים ברוך.

אלה שבחייהם העניקו ומעניקים לנו חיים.

בואו נזכור

הבה נזכיר!!