יומני אלפוחרה

קו לא נראה שמבדיל ביניהם ומחבר אותם.

קו שמחבר ויונק כוחות מהזיכרונות, מהמחשבות, מהרדיו והטלוויזיה.

עוד יותר מהאווירה וממבטי האנשים.

מהדגלים על המכוניות ובמרפסות הבתים.

הכול מספר על היום הזה.

מתוך עצבות וכבדות השמחה פורצת, מהיכן שהוא ואיך שהוא.

במחי 12 משואות ואנו נושאים לפידים, להעיר את שימחת יום העצמאות.

במשך השנה כאשר מנסים לומר 'ולתפארת מדינת ישראל', לא תמיד זה מצליח.

לעיתים המילים משתנקות בגרון.

אך היום חג הוא.

היום השירים והרגשות מכוונים פנימה.

לדלות משם עוד שימחה שחיכתה דווקא ליום הזה.

כמו קו דק וסמוי.

ימינה לו עצב ושמאלה ממנו שימחה.

מימין הנר מהבהב עדיין בזיכרון ההולכים.

משמאל השמש כבר מאירה את הפרחים והחיים.

אני מהלך על הקו הדק ומבטי פוסע בין ימין לשמאל.

בין עצב לשמחה.

בין אני שברוח שמביט לשמים ואני שישוב כאן בארץ בין השמש לפרחים.

בין צל לאור.

בין אפור לאדום וסגול וצהוב מאיר של אביב.

החיים לוקחים, כמעט בכוח, אל אגף השמחה.

המשׂואות כבר כאן בדמותם של פרחי הלילנית שנפתחו להקרין את יופיים.

להאיר ולהפיץ את ניחוחם המשכר.

בעדינות האבקנים הם מזכירים עדיין את אור הנר המרצד.

אך כבר מפתים ומזמינים את השמחים במשׂואות של אור שמש.

תקווה שהנרות והמשׂואות יציתו את האש הנכונה השנה.

את האור להמשכה של שנה טובה יותר.

בה נדע הן לזכור והן לחיות.

הן לאהוב והן להכיל.

שתהיה שנה של שימחה.

עם הרבה נחמה ואור שמש ובריאות.

למדינת ישראל ולכולנו.

חג שמח