יומני אלפוחרה

כאן עם המטען המכביד של הזיכרונות והחיים של השבוע האחרון, אני רץ מהבוקר בין רופאים, סידורים וקניות.

שבתי הביתה רק כדי להיווכח בסל ששכחתי בשוק.

שבתי על עקבותיי עד  פדרו, האיש הטוב מדוכן הגבינות שמר לי את הסל וגם הוסיף חיוך.

בשביל החיוך שלו שכחתי את הסל. מאותו הרגע הכול נרגע.

בין החיוך ועיניו הכחולות לליבי הרעב, ידעתי שאלך לַמְּלֵחָה, וביקשתי מפדרו גם בקבוק ריבֶּרה משובח עם פותחן.

כבר בכניסה למלחה זכיתי ליהנות מלהקת שחפים אשר לכבודי פרשה מבנה יפהפה.

ישבתי נהנה עם מעט מחריץ גבינה בכמון, לוגם יין אדום שנמזג לתוכי נכון.

לידי, באותו השקט פלמנקו צעיר יפהפה שט בגאווה, מידי פעם שולה איזה שרימפס טעים.

בירכתי אותו בעוד לגימת טינטו.

היה שווה.

הכבדות של ימי הזיכרון התחלפה לה ברוחב הלב של הטבע.

ברוגע של יין וכחול של מים ופלמנקו מרגיעה ומיישרת קמטים.

שמח שבתי הביתה ולכבוד שבת תפסתי את הדרורה נמה על ענף הרדוף הנחלים.

מראה מרחיב לב, מכמיר.

השחרור הופיע בשקט, שלא להפריע לדרורה.  בשקט, אך אינו מוותר על המנה היומית של עוד כמה פלפלים אדומים בשיח הפלפלים התרבותי.

עוד רגע והוא כבר מקפץ-עף את המרחק הקצר שבין הכסא לשיח.

מול יפי פרחי הניצנית, סיימתי את חריץ הגבינה.

מתפלל, נושם את הפרחים עמוק לתוכי, כאור נרות השבת.

היום הזה התמלאתי.

שבת שלום