לפני שנה טענתי כי
"אני לא מסוגל לגמישות של צהובת המקור, או לזו של הגוזל המגודל.
אך אני כן יודע להצטברח לפחות
כמו גוזל רעב ורגזן של זרזיר הפימה"
הרבה ציפורים עפו מעלי השנה ושימחוני
בכל קשת האנרגיות.
השנה הסתבר לי לא רק שאני מסוגל
לגמישות של צהובת המקור, אני מצליח גם לעיתים ליכולת הבלתי אפשרית של הפלמנקו.
פתח סוגריים: בשפות אחרות ובעברית
הציפור נקראת פלמינגו. בספרדית שמה הוא
פלמנקו, כשם תרבות הריקוד-שירה-מוסיקה. אחרי
שראיתי את ריקוד החיזור שלהם הבנתי גם למה... סגור סוגריים.
אך לא בתרגילי גמישות הנפש אני היום,
אלא באנרגיות שהציפורים מביאות.
אחד ממוריי סיפר לי פעם, כי בסין
העתיקה היו מכניסים אדם מוטרד נפשית לכלוב עם 30 מיני ציפורים שונות. הרעיון היה כי ההרמוניה האנרגטית שהייתה שם
סידרה וריפאה את מכאובי נפשו.
אני נוטה
להאמין כי גם אני נמשך לציפורים משום האנרגיות שהן מביאות, אשר נפשי זקוקה
להן. ליבי רעב גם לזאת...
כמו אותו אחר
צהריים בשנה שעברה, כאשר נקלעתי ללב להקה של עשרות אלפי קוֶולוֹת אדומות מקור (Red-billed
Quelea). ציפור חסרת שם עברי, אך זו הציפור
הנפוצה ביותר על כדור הארץ, עדיין לא נמצאת בישראל וטוב שכך. על כל תושב בכדור הארץ יש כ- 300 מיליון קוֶולוֹת. מסה אדירה שמשמשת מזון עיקרי
למרבית הציפורים הטורפות בעולם וגם היונקים הטורפים שמחים לסעודת קוולות. לעומת זאת, הן מהוות את המפגע הגדול ביותר לשדות דגנים. הציפור הזו מסוגלת להתקיים גם שבוע ללא מים,
ובכך מסוגלת לנקות מזרעים אזורי גידול שלמים בעולם.
יום אחד בסוף יום מהביל וחם מאוד
באפריקה, עצרנו את הרכב לתצפית על זוג אריות חמקמק. נוכחותנו הרימה לפתע עשרות אלפי ציפורים מתוך
העשב. עמדנו שם המומים מהמראה. זה היה יותר כסרט טבע מאשר מציאות. אחרכך שקעה השמש והצלחתי עדיין ללכוד תמונה מול
השמיים המסגילים.
הצלחתי איכשהו גם ללכוד כמה זכרים
במעופם. בתקופת החיזור והרבייה הזכרים
לובשים מסיכת פנים שחורה, לבנה או צהובה.
בצילום ניתן לראות זכר עם מסיכת פנים שחורה בצד שמאל, ועם מסיכת פנים
לבנה בימין. שניהם בעלי מקור אדום. במרכז, מעט מטושטש זו נקבה חסרת מסיכה
ומקור בהיר יותר.
עמדנו שם שקטים מאוד. כשהערב ירד פנינו שקטים לשוב למחנה.
הרגשתי שמחה פנימית שקטה ומאוד ברורה, קלה מאוד לסימון והכרה. ראיתי כי
גם פניו של ג'רמיה לבשו רוגע. כאילו רקמות
פנימיות עלו והחליקו את העור. שנינו עטינו מסיכות של זכר קוֶולה, הוא שחורה ואני
לבנה.
כרגיל עם ג'רמיה איש ללא מילים, לא
דיברנו על זה. אך כאשר ירדנו מהמכונית,
רגע לפני שפנינו לפרוק את הציוד, הוא חיבק אותי כמה שניות ארוכות.
עד היום אני זוכר את תחושות הרוגע
והניקיון איתן הלכתי לישון.
כמו עם הטירמיסו שאכלתי לפני שנים
בפירנצה, תמיד אני מחפש את התחושות האלה, ומוצא אותן רק כמעט.
הטעם לא אותו הטעם, גם הטקסטורה לא. לשם כך חשבתי, כמו עם הטירמיסו, אהיה חייב לשוב
בינואר לאפריקה. לקוות ששוב אזכה להיות
במרכזה של להקת קוֶולוֹת אדומות מקור.
אך גם חששתי כי לא אוכל לטבול באותו הנהר פעמיים, ולוּ משום שהכול הרי משתנה, גמני...
עד שלשום. אז נעלמו חששותיי, כי באותו היום נמחקו ממני כמה קמטי זעם, למראה דרורה
קטנה נמה על ענף הרדוף הנחלים.
והטעם, הוא היה ממש כטירמיסו של
פעם...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
