דגים קונים רק בשכונת אנקלה (El Ancla
- העוגן), שם הדייגים אורזים
את הדגים בסיפורים שהיו ושעוד יהיו. דגי ימתיכון
ופירותיו קופצים ישר לדוכן החנויות ולצלחות האורחים במסעדות אנקלה. אך יש וחברי הדייגים ממחוז גליסיה הצפונמערבי
שולחים להם מתנות מהים האטלנטי. כך התעופפה
לה השמועה ברשת לקוחות הדייגים, כי דגי הליבוט (Halibut) הגיעו לשכונה. עזבתי כל ואצתי רצתי לאנקלה לתפוס בזנבו של
הליבוט. הוא אמנם כבר לא השתכשך עם אחיו
ורעיו שבאטלנטי, אך מבט אחד הספיק לי להתחבר אליו. מהרגע שהוא נארז על שני חצאיו המנוקים בזהירות
עם שביבי קרח סביבו, אפפה אותי תחושה עמומה של סיפורים מאנגליה הערפילית. זכרתי במעורפל גם את סיפורו של אתגר קרת, אך לא
יותר מזה. לשמחתי, אוגניה מבלוגילוגי הזכירה
לי את "חלום אריזונה" של קוסטריצה, אשר בו דג הליבוט מתעופף בחלומו של ג'וני דפ לעבר
השמש הזורחת. נזכרתי והבנתי שאני
כבר לא אכתוב תסריט שבו דג ההליבוט שלי יתעופף לו לירח הזורח.
הדג שהבין שאין סיכוי שבאמת אזכור, התחיל
במשימת הזְכור שלו. רק הספקתי לתפוס
בקצה החוט שהתפתל מזנבו, ומייד הוא נסק לעבר השמים. אחזתי בחוזקה, ככל שיכולתי, חש טלטלות
עזות ששיתקו את ידי הימנית, אך אני לא וויתרתי.
להכין ארוחת הליבוט, אינו מעשה פשוט, החיבור חייב להיות שם, או כל שתקבל
הוא מאפה דג. וכך מפשפש בזיכרונותיי הפרוזאיים,
ואוחז בקצה החוט טולטלתי במרחבי השמים שלי, עד שידעתי את הדג.
בערב, כאשר טלטלתי את ציוד הצילום לגג,
כבר הייתה לי ברורה הפשטות שבהכנה. הדג
גמהו החליט לנוח, נאחז באנטנה
הכהה מימין, מתכוון לזינוק הרואי אל הירח הזורח.
מקום טוב להשיב לעצמו את כבוד ההליבוט.
קצת חששתי, וגם קיוויתי, שהוא יגרור גמותי, אך ידעתי שהאורחים לא יוותרו לי, ומייד
לכדתי אותו בצל הכהה של התמונה. ידעתי
שעתה אני מוכן.
הדג היה בייבי במונחי הליבוט אטלנטי, רק
שני קילו, אך כולו שרירים ועוצמה. עמדתי במטבח, מנער ומותח את ידי הימנית, בכדי לשחרר את שריריי ספוגי הכאב, ממסעות הפרא של הדג במרחבי השמים כאשר
נגררתי אחריו.
כאשר התאוששתי, גמימה, כךעשיתי 
. פרשתי נייר אלומיניום עם שוליים רחבים על
מגש אפיה.
בתנועות רחבות מרחתי מעט שמנזית על נייר
האלומיניום. כיסיתי את המגש בפרוסות תפוחי
אדמה מדרום המגש אל קצה צפונו, ופיזרתי עליהם מעט מלח. על כל אלה, השכבתי בזהירות את שני חצאי ההליבוט
עם צד העור שלהם כלפי מעלה. באהבה, בחיי
שכך, עיסיתי אותם ברוטב שהכנתי ממיץ של מחצית לימון גדול, כמות דומה של שמנזית, מעט
מלח, ועל הכל היזיתי יין לבן משובח.
את השוליים העודפים של נייר האלומיניום
קיפלתי חזרה על הדג, אורז אותו עם תפוחי האדמה.
אם שולי נייר האלומיניום קצרו מלכסות את כל הכבודה, אפשר להוסיף עוד נייר
אלומיניום מלמעלה. כך נתתי לכל להיספג כמחצית
השעה.
את המגש הכנסתי לחלקו התחתון של תנור
שחומם לכ- 170 מעלות (בלי טורבו בבקשה), לכ- 25 דקות. לאחר מכן הוצאתי את המגש ובזהירות פתחתי את נייר האלומיניום, חושף את הדג
לאוויר העולם. השבתי את המגש לתנור לעוד
כ- 20 דקות כדי שישחים מעט. מניסיוני, הדג אינו
מתייבש. במידה שכן, תמיד אפשר להוסיף מעט
נוזלים.
חמישה אנשים יכולים ליהנות מהכבודה
הזו. הדג מאוד עדין ובשרו מתקלף מאִדרתו
(עצמותיו וצלעותיו) בקלות רבה. יש לדג הזה מה שנראה
כריכוזי שומן, אך זהו אינו שומן, אלא ג'לטין שהוא מקור טוב לתזונה חלבונית.
האורחים נהנו מאוד (וגמני) מטעמו המשובח של הדג, ובטוב ליבם סייעו לפנות את
השולחן קודם להגשת הקינוח. באותו הזמן אני פיזרתי פירורי לחם לדרורים החביבים. להפתעתי, הפעם הם לא הסתפקו בפירורי הלחם ופנו
לקינוח שלהם – פרחי האלוורה.
אני מקווה שתאהבו ותתאהבו (כמו האורחים שלי...)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
