יומני אלפוחרה

שוב החמצות, ודווקא בחג השבועות, החג של תקווה וקבלה.

בחג שהוא אירוע שמאיר את הלב באורות וברקים.

הפעם שבועות, על תקוותיו וברקיו, אינו מסתיר את הר נבו, ההחמצות שיבואו כבר כאן.

התנועה של בין תקוות והחמצות מתאפיינת בחג הזה במשרעת קטנה מהרגיל.

הקצה האחד נע ומטמיע את ההחמצות ובקצה השני נזרעות תקוות קדימה.

הקצה האחד הוא שניסה לעקם אותי לא אחת, ועם השני תמיד ניסיתי ליישר את חיי קדימה.

תפיסת ההחמצה, מבוטאת כלכך יפה בכאבה של רחל בשיר מנגד.

תפיסה תרבותית שלמה של החמצות, אשר לאורה גדלתי וחונכתי.

דרך חיים שלמה אשר הטמיעה בי את הר נבו ומשמעותו לחיים.

תרבות של החמצות.

משה, אבי האומה המשתחררת הוא גם אבי ההחמצות.

החמצת הר נבו.

גזירת הר נבו.

וכך כתבה רחל:

מִנֶּגֶד

קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:

הֲבָא? הֲיָבוֹא?

בְּכָל צִפִּיָּה

יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם

שֶׁל נַחַל אֶחָד.

צוּר הַגְּזֵרָה:

רְחוֹקִים לָעַד.

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד

שָׁמָּה – אֵין בָּא,

אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ

עַל אֶרֶץ רַבָּה.

חורף, תר"ץ

מהשורות היפות ביותר בשירה העברית.

שורות שמגלמות כמעט אקסיומה קיומית.

גזירה שאותה חייבים לקבל.

בְּכָל צִפִּיָּה

יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

כל ימי סירבתי לשורות האלה.

לא הכלתי אותן.

אני סבור שעצם ההתנגדות הזו הביא לי יכולת שרידות.

יכולת להתחדש.

השיר הזה חשף לפני כי גם על הר נבו, כל הר נבו, אפשר לזרוע.

כל מועקה ועקה מייצרים זרע.

אשר יודע להיטמן במקומות שיבואו.

שיביאו את החיים שבו.

ביום שגשם יבוא ויעירו.

מָתוֹק לִי גֶּשֶׁם הַבֹּקֶר

שֶׁבֵּין כְּמִיהָה לְגַעְגּוּעַ

מֵקִיץ בִּי נֶבֶט זָעִיר

מִתַּרְדֵּמָתוֹ

מַבִּיט

בְּתִקְוָה מְחַדֶּשֶׁת

אני מביט וקורא את אשר מתחולל בישראל, ורואה גם זרעים שעולים מסביב.

כולי תקווה שהחברה בישראל תדע לנצל את האירועים האחרונים בכדי לחדש תקווה, לזרוע סובלנות והרבה care.

תמיד אפשר!

חגשמח

שיהיה החג מלא אור ותקוות מתגשמות