יומני אלפוחרה

פוסט תמונות ארוך לביכורי הטבע, לאהבתי לציפורי מים.  (ומי שרוצה מוזמן להקליק על כל אחת מהתמונות)...

חג השבועות חלף.  טוב שכך, כי כמה מעוגת הגבינה אני באמת יכול לאכול בעצמי, מה עוד שהנוצרים עסוקים בחג השבועות שלהם.

כאשר אני לעצמי, הרי תמיד הטבע לצידי.  הוא תמיד מתחדש בפירות ביכורים, גם מחדש אותנו ואת סביבתנו.

לכן, בתקופה הזו, אני מבלה הרבה במקווי המים, מחפש ציפורים ממריאות למעופן.

יש משהו במעוף הציפור שמנחם אותי.

נושאני איתו, ולו להרף, מקל על המכאוב, מיישר את הגב, מחייך תקוות מול בדידות.

במים, אין משובחות מהצגות השחפים. אפשר לתפוס אותן בתנוחות המראה בלתי אפשריות.

הן אומנם חיות בלהקה, אך כלאחת מהן כלכך לבדה עם המרחב הברור מאוד לכל ציפור.  ואין משיג את גבולה.

עוד אלה ממריאות, ואנפה גאוותנית הגיעה.

אני נהנה מהמראה שלהן מרחוק.  כי ככל שאתה מתקרב אליהן המראה שלהן מאיים יותר.

בעיקר משום עם המקור דמוי הפגיון שלהם, שכאילו נצבע בגווני דגים שננעצו בו.

האנפה האפורה אוהבת להשוויץ בתלתל המתחדש שלה ואני אכן נמשך למראה הזה.

בתקופה הזו של השנה הוא בולט יותר על רקע אריגת הצמה היפה שצווארה.

הצמה היפה בשילוב עם התלתל הפרוע הביא את הספרדים לכנות אותה אנפה מלכותית.

הייתי מוכן לצפות בריקמת צווארה עוד ועוד, אך היא לא התמידה במקומה, ועפה לשכונה הבאה.

הדגים שהיא עדיין לא טעמה שם, טעימים הרבה יותר.

חיפשתי עוד אנפות, אך הנה הופיעו המשובבות מכולן, גוזלים חדשים, פרי הביכורים של הטבע.

הברבורים בולטים יותר מכולן, ההורים הגדולים, כמו ספינות מלכות הן שטות על המים, לבנות בוהקות ולצידן הגוזלים הקטנים.

להביט ולחייך, להתרכך.

הן מאוד קשורות לאמא ברבורה יותר מכל ציפור מים אחרת, וכך הן יתמידו להיות לצידה עד לאביב הבא.

הברבור זכר אמור להגן על המשפחה, אך מול האגמית המצויה התוקפנית, הוא מסמן לפנות דרך.

הברבורים לא מסתבכות עם האגמיות האלימוֹת הצווחניות האלה.

בדרך כלל הן שקטות, אך בתקופת הרבייה שומו שמיים, הן חייבות תמיד מרחב לעצמן ולגוזלים שלהן.  חס וחלילה יותקפו הגוזלים, או ייגזל מזונן.

כמה חמודים ופגיעים הגוזלים של האגמיות, הטבע דאג להסוות את ראשן וצווארן כערימת קש מזהיבה. כך, הן עד לאמצע הקיץ.

בתוך חודשיים הן יהיו עצמאיות בליקוט המזון ובמעוף.

עד אז מתפצלים ההורים בדאגה לגוזלים.  לחלקן אבא ידאג עד לעצמאות, וחלקן האחר יתמיד ללכת אחרי אמא אגמית.

גמזו דרך לגידול הצאצאים...

וכבר עייפתי מהמעקב והצילום והחתירה וברווז יפהפייה הופיעה מולי וכל שהספקתי הוא רק קליק אחד, לפני שעפה לה לדרכה.

חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי, לא אותה או את זוגה.

בבית איתרתי אותה כנקבה של מרגוֹן אדום-חזה, נדיר מאוד במחוזות דרומיים.

כאשר זה מתרחש, אניודע שהייתה שמחה בנוכחותי במים.

מקווה שנהניתים ממעט פרי ביכורי הטבע