פוסט
החלומות הזכיר לי ימים אחרים של ישראבלוג.
ימים של שיחות וחוויות, של היפתחויות הדדיות. כלכך נהניתי מהשיחות איתכם בפוסט. תודה לכם שבאתם והייתם! רוצה
להמשיך מעט על "חלומות", ביותר רחב, בהתבטאות מחשבתית אחרת (אפילו שהיא חלקית
ולא הכי שלמה).
החלום שבלילה הוא הדף
האחרון של היום שהיה לי. כמו ילד אני חש
את הרצון להעתיק אותו לדף הראשון של היום, שלא יתפוגג. לכן אני רושם אותו קודם כל על לוח הלב ורק
אחרכך בפנקס.
בשביל הלב, אני קופץ מהמיטה
אל הראי (שזה הפנקס לכל צורך ועניין) ומול הראי אני צווח חיוכים (שזו העט שאיתה
אני חורט) שחלמתי חלום. ואני מודה הרבה
שאני כאן מסוגל ויודע (שזו הדעת).
אפילו שהתמונה עדיין מעט אפלה ושומרת סוד, אני
יכול לפנות לעניינים שוטפים של היום, כמו כאבים ותרופות וצילומים וכתיבה ובנקים
ודיווחי מס הכנסה. איכשהו מעשה הבוקר מאפשר
לי את כל כל אלה בקלות רבה יותר.
עם הקפה של אחרי
ביום אחד לפני, וגם מתוך המחשבות על חלומותיי הפלגתי לחלומותיי האחרים ולפנטזיות. ביום אחר לפני כמה שנים, באלי להחליף את מכוניתי
במכונית הקטנה יותר שחנתה דרך קבע במוסך הבית.
נכנסתי למכונית, סובבתי את המפתח וכלום לא התנועע. ידעתי שכבר כחודש שלא השתמשתי במכונית ומי יודע
מה קרה פה. יצאתי מהמכונית, פתחתי את מכסה
המנוע ועיניי סירבו למראה. פרצתי בצחוק לא
נשלט. הגשש ב"היה מנוע?" כיבדו
אותי בביקור. המנוע אומנם היה שם, אך הכול
היה מלא בערב רב של פתיתי כבלים וחוטי חשמל.
אם לא היה עצוב הייתי נהנה מהמראה האבסטרקטי המושלם.
מהר הבנתי כי
מכוניתי היקרה לי (כמו לכל מאצ'ו ממוצע) שימשה כמקום משתה ומסיבה לעכברי
העיר. עוד אני מביט במחזה קרוע החוטים הזה
ו"על עכברים ואנשים" של ג'והן סטיינבק
עלה במוחי הנאבק במחזה הלא נעים.
בחינה שטחית של הנזק לימדה אותי משהו על עכברי מכוניות. בקידמת המכונית סעדו ליבם
עכברי-עיר-אוהבי-חוטים-אדומים. בירכתיים
התמקדו להם עכברי-מכוניות-מתים-על-כבלים-ראויים-לבעלי-ניבים-חדים. משמאלי ראיתי הוכחות חותכות לסעודת
עכברי-מזגן-אוויר. ומימיני איך לא,
עכברי-שדה-אוהבי-פסאודו-צמחים-ירוקים. בקיצור סדר במציאות העכברית שסעדה את מכוניתי
והחלישה את ליבי. לשמחתי, הלב עמד במחזה
ולא היה זקוק לעזרת טכנאי לב.
ומה לכל זאת
ולסטיינבק? כי הרגשתי כמו לֶאנִי החַלְמָן הפשוט והייצרי, אשר כמו כל עכברון, ליבו
ויצרו רצים לפניו. (אל לכם לחשוב שאני לא
כזה. גמאצלי מכונית, מאצ'ו ואגו חברו
לרצוני להביא למשפט צבאי קצר לכל עכבר ברדיוס זעמי). אחרכך כאשר נרגעתי מעט והמתנתי לטכנאי שיבוא,
מקרה העכברים הפרטי שלי המחיש לי כמה חלומות ופנטזיות כבודם במקומו מונח, אך
המציאות דורשת תגובה מיידית ומוחשית בחיי היומיום ולחיי היומיום. היום אני רואה כי מקרה המכונית דומה לשיר
שכתבתי על חלומות, שבו אני הפכתי בחלום למזכרת.
כל חוטי החשמל שפעם הוליכו סיגנלים והפעילו רכיבים במרחב המכונית, הפכו למזכרת
מנותקת מתפקוד המכונית. לכן ראשית הייתי
חייב לטפל במציאות המנותקת הזו ולחבר בין המכונית למנוע, לידי מציאות אחת מתחברת. אחרכך אפשר יהיה לאמוד נזקים נוספים. זה היה מעבר ליכולת שלי ואני חיכיתי לטכנאי.
בינתיים ניצלתי את
ההזדמנות וניסיתי לתקן דברים אחרים שביני לביני.
לנסות להתחבר למנותקים שבחיי, לחבר בין גוף למנוע (שלי). ונזכרתי את אשר למדתי בשיעור שלא
החסרתי:
You become what
you think about
ניתן להתווכח עם
התפיסה הזו, אשר בבסיסה טוענת כי איבר החשיבה הוא זה שמובילנו בעקבות אור המגדלור
הפרטי שלנו. וכאן לא אתווכח, רק אקבל
תפיסה זו כרגע ללא עוררין. כי היא אשר לא
רק הביאה אותי למקומות מִרעה משובחים, אלא לא פעם ולא פעמיים אף הצילה אותי
ממלתעותיהם הנוגסות של פנטזיות וחלומות גדולים מכפי מידתי. ולשם ההבהרה, אני טיפוס חלמני ופנטזיונר עד
להחריד. אך מעולם ומקווה אני שלעולם הם לא
אשר ינחוני בבחירות של חיי. כי ללכת בעקבותיהם
דומה לרתימת הסוסים לפני העגלה (גדולה מאוד), או כמו שנהוג לומר במקומותינו: לקפוץ
מעל הפופיק.
חלום ופנטזיה
דומים בחיי לתוכנית מתאר עירונית. הם אינם
דומים כלל לתוכנית מפורטת של בית החלומות הפנטסטי שלי, שלנו. ובכול זאת לכולנו יש את היכולת לטעון ליכולתנו
לשרטט את אותו בית עולם הקסם. כולנו
בטוחים שבידינו להקרימו בעור, גידים וברוח להשיב את החלום לכדי מציאות. אז למה רובנו (ואולי כולנו) לא מוציאים את
התוכניות הפנטסטיות מהכוח אל הפועל? אולי
כי אנו מתכוונים למגדלור מוטעה או מטעה.
אולי כי יש ראשית להכיר ברצונות ומאוויי הלב וכהנה.
פער מרגיז ומתסכל
ההולך ומעמיק כתהום עם כל שיגרה משתקת של חיינו.
וכך נגזר? לאו דווקא. קצרה היריעה לפרט את האפשרויות העומדות לרשותנו
ואזכיר כאן רק אפשרות אחת. האפשרות הטוענת
כי ניתן לפתח מעגל קסמים לצורך עיבוד חלומות ופנטזיות.
מעגל של להרגיש (גם) עם המוח ולחשוב (גם)
עם הלב.
תרגיל אשר תחילתו במניעת
התרדמה המשחרת לפתחנו ובסופו מְאַזֵּן המביא לדו-שיח בין לב לדעת. האחד לומד על צורכי חברו והאחרון מכיר במגבלות
הראשון.
היה שווה להרהר
קדימה ואחורה. הגעתי למקום דומה כלכך לאופן
שבו טיפלתי בחלום מול הראי בתחילת הפוסט, שלא לתת לחלומותיי להתפוגג . אך עתה המקום בהיר יותר וברור יותר (לי לפחות) וגם סגרתי מעגל בין חלומותיי שבלילה ולפנטזיות
שביום. לו יהי!
בברכת חלומות,
ופנטזיות מתגשמות 
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
