יומני אלפוחרה

מפתיע מאוד מה שקרה בפוסט הקודם על לב ודעת.  לא חשבתי שפוסט ארוך כלכך ויבש משהו, יצליח להביא לשיחות שהתפתחו שם.

תודה לכם חברים שלי שבאתם והגבתם.

במסגרת השיחות הבאתי דברים שכתבתי לפני יותר משמונה שנים, על האריתמטיקה, שנראו לי מאוד שייכים לנושא.

אני חושב שקיים במילים האלה על האריתמטיקה (תורת החשבון) סיכום אחר למחשבות שלי על לב ודעת.

על חוסר הדטרמיניזם, ועל ריבוי האפשרויות שבחיים.

על בחירות.

על עוד דברים הרבה שבשיחות שבין לב לדעת, שבין רגש למחשבה.

וכך כתבתי...

אני יושב פה וכותב.

מצב רגיל כבר עשרות שנים.

אך כתיבה של שבת אינה דומה לכתיבה אחרת.

כי בשבת תמיד מזדנב לו בשקט ריח מוכר.

ריחו הטוב של יומראשון.

מכיר אותו את החמקן הזה.

אך אף פעם אני לא מתבלבל.

בעברית הוא נקרא ראשון.

יום שרק הוא בגאווה נושא את הסיפרה 1.

זה ייחודו.

זאת מיוחדותו.

גם ספר הספרים שלנו לא מכנהו יום ראשון, אלא יום אחד:

וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד.

ראשון לימים, ראשון לספרות.

ראשון.

תמיד.

הוא מזמין לספור.

ואני נעניתי להזמנתו לפני ימים רבים.

כמעט משחר ימיי.

לספור.

מאז שרכשתי מיומנות זאת, אני סופר וסופר וסופר.

המון.

לא מפסיק.

עד היום אני סופר.

בודדים.

יחידים.

זוגות.

אפילו בשלישיות אני לא רע בכלל.

מיספרים תמיד משכו אותי בקיסמם.

משהו ברור ומוחלט.

האפשרויות לשרטט איתם ציורים.

להצמידם לאנשים.

להתחפש איתם ובאמצעותם.

וואו

מעלה בי ריר משובח ממעלה קיבתי.

אפילו לחם שזה עתה נאפה עם החמאה של Paci, לא מתחרה במספרים.

אבל אז, איפשהו בשחר ילדותי נתקלתי באריתמטיקה.

וזהו.

נקלעתי למדור הסתומים.

משם אני לא מצליח להשתחרר עד היום, כולל היום.

כנראה שכך יישאר.

למדתי לא להילחם יותר.

לקבל.

בכל זאת, העולם כה עשיר.

כה מיוחד.

יש בו מקום לכולם.

לכ-ו-ו-ו-לם.

אפילו לי.

אז מה קרה?

מה הייתה ועדיין הווה המכשלה הגדולה הזאת?

אהה, כל כך פשוט.

כל דרדק זב חוטם יודע את התשובה.

כמה זה

1 + 1?

אני יודע שאתם יודעים.

כולם יודעים.

רק לא אני.

מהפעם הראשונה, לא קלטתי איך 1 ומיוחד/ת מתחבר לעוד 1 ומיוחד/ת ויחדיו הם מייצרים משהו שנקרא 2.

למה דווקא 2?

ומה אם 1 מהם לא רוצה לחבור?

ודווקא מקיימים את:

1 + 1 = 0

לי נראה די סביר.

כל 1 וחבריו.

אפילו אם כלכך דומים, עד כדי בילבול במיהו מה ומהו מי.

בכלל, נראה לי ש-2 הזה, הוא מקור לא קטן לצרות.

כנראה בגלל הפיספוס הנורא שהוא חי עימו משחר ההיסטוריה.

כל כך זעיר המרחק בינו לבין 1.

למה הוא לא?

למה דווקא 1?

למה הוא לא הגיע בזמן?

רק למה ולמה.

בזה הוא דווקא טוב.

למשל, אחד הדברים הכי יפים שאני מכיר הוא:

1 + 1 = זוג

אבל ה- 2 הזה חייב להתערב כלכך הרבה פעמים.

להפריד ל-1 ו-1 נעצבים?

זה יפה ככה?

אני עדיין זוכר כשניסיתי לארגן מפלגת בוז ל-2.

כולם ברחו להם עם 1ים שמצאו ורק אני נשארתי עם 1 שלא רצתה אותי.

התייאשתי.

פעם ממזמן כשראיתי זוגות עם ילד 1 או יותר.

שאלתי שאלה את המבוגר שהיה בי.

איך זה ש:

1 + 1 = 3,4,5?

הסטירה שהחטפתי לעצמי, עד היום מצטלצלת לי בחרטה גדולה.

כך שלא ארחיב בנושא.

אחר כך כשבגרתי מעט (אבל רק קצת כזה), ניסו ללמדני שברים פשוטים ושברים עשרוניים.

לא קשה לדמיין את גודל השבר שחוויתי.

מילא לא להבין את הדימיון ולפעמים את השיוויון בין עשרוני לפשוט.

אך למה לשבור?

למה לעולל דבר כה ניבזי לספרות?

בגאווה הן עומדות, יפהפיות.

מספרות את היופי שבספירה.

שביחידוּת.

והנה באו האריתמטיקאים וניפצו את היופי.

לרסיסים פיזרו הכל.

פשוט חורבן.

ספרות נאנקות.

קלגסי שברים המהלכים בין החורבות.

גרוני נחנק ואוותר על תיאור האלימות הגראפית.

מזל שהייתי תמיד טוב בגיאומטריה

ואיזו שימחה תקפה אותי כשגיליתי את האלגברה.

רק האריתמטיקה....

בררררר....

פחד מה קורה לי איתה.

אז מה אם אני לא יודע אריתמטיקה?

אני אמשיך לספור ולהינות.

לספור ולספר.

ושאחרים ישברו את הראש מהו הפיתרון ה-1 של:

1 + 1