יומני אלפוחרה

כריך חיי והוא לא תמיד קל לעיכול.

אבא שלי מצד אחד וילדיי מצד שני.

הצד האחד מריר וחריף והשני ממלא בי את כל טעמי הארץ.

אתה זוכר אבא, איך אחרי שנפטרת פניך התחילו להיעלם לי?

כלפעם מעט, עד שרק הבזקים נשארו.

מזכיר לי את דמותי שלי שנעלמה לי בחלומי (?!)

נבהלתי, במציאות ובתחושה, אז ועתה.

לא ידעתי שכך זכרונותיי יכולים להתאדות.

שכך חלקים ממני עלולים להיעלם.

שדמותך יכולה להתפוגג.

בנצעיר הציע לשים תמונה שלך ושל אמא על השולחן,

שלא תיעלמו לי כך פתאום.

וכך אמנם היה.

במשך הזמן רכשתי את פניך שוב.

היום אתה נעלם רק לפעמים, כאשר אין לי חג בלב.

אתה יודע מתי לשוב, ואני שכחן שכמוני,

אולי אשים גם צילום שלי, להאיר בי את עצמי.

כמו אז, כאשר פקחתי עיניים וראיתי את בנצעיר מחייך אליי.

מיטיב את השמיכה שלי.

מלטף את לחיי.

נושק למצחי.

וחוזר לחדרו...

זה זיכרון שווה שמעלה בי הרבה מעוֹשר טעמי חיי (אוֹשר).

וכמובן ההיפוך,

שפעם אני כך הייתי מבקר את מיטת ילדותו.

היום הוא דואג לי באהבתו.

אתה יודע, אנחש שזו זכייה גדולה!

גמשלך אבא.

אני מנסה להצמיד את התמונה הזו לתמונת חיי שלי, ששוב לא אשכח.

לפני שנהיה אבא הוא לומד עוד על אבא.

עוד יותר מוזר.

חשבתי שהלימוד הזה, ביני ובין ילדיי, יסתיים מתישהו.

וודאי שלא.

גמני עדיין במסע איתך אבא.

ואתה כבר לא איתנו.

כשהתכרבלתי שוב לתוך השינה ראיתי את פניך אבא, בבירור.

אולי היה בהם גם שמץ של חיוך וסיפוק.

ולא שמתי לב, מתי הגעת לכאן?