יומני אלפוחרה

והפעם ראו ראו, לא שרביט קיבלתי אלא כתר מלכות.

וואוו... כתר מלכות...

תודה לך שלי ב... נראה אם אוכל לספר כאן מעט סיפורי מלכות.

כאשר מדברים על מלכות, אני מייד מפליג לאפריקה אהובתי.

שם האבק חדר מתחת לעורי ובנשיפת קסם אחת, חיי קיבלו כיוון ותנופה אחרים.

בפעם האחרונה סיפרתי על שלושה דברים.

הכי אהבתי שסיפרתי אז, שאני אוהב אדמה. תמיד אהבתי, מילדות.

פשוט להתפלש בה. לחוש שהיא עוטפת אותי. וגם לטעום אותה.

אני אוהב אותה בעיקר מלוחה.

פעם באפריקה אמרו לי שיש חוף באוקיינוס ההודי שלמי הים יש טעם מלח שונה.

כל פעם שהגעתי לחופי האוקיינוס ההודי שאלתי, וכמובן שהטעם היה רק מלח, מהסוג הידוע של מלח הוא מלח הוא מלח.

יום לוהט אחד הגעתי שוב לאיזה חוף בחיפושיי, וראיתי איש דג.  משהו היה בו אחר, נחישותו וחיטובו היו שלובים בצמה היפה שלו.  לאחר זמן, הוא פנה אליי והזמין אותי להצטרף אליו למסעדה על החוף.  עד שהכינו את הדגים שהוא דג למדתי ששמו ג'רמיה.

שם נקשרו נפשותינו לתמיד.

כאשר ג'רמיה בא לבקר אותי בבית החולים הוא הביא לו חופן חול מלוח שהוא פיזר בשולי המיטה שישמור עלי.

כל פעם שג'רמיה היה מגיע, אחת האחיות, הייתה מסתובבת לידו ובעיניה הרבה רוך.

ג'רמיה המתיק לי סוד שהיא נסיכה.

אחרכך למדתי כי היא הייתה נסיכה שמאסה להיות אחת מנשים רבות וחיפשה איש שיפרה את רחמה.  היא לא בטחה באיש כי כולם היו בעיניה נשאי איידס בפוטנציה ושלא בפוטנציה.  יום אחד היא וג'רמיה הסתודדו בהתרגשות.

בלילה היא באה והציעה לי שאהיה אב ילדיה.

כל אותו הלילה נדדה שנתי ומנוחתי.

לאחר שהשתחררתי מבית החולים היא לקחה אותי לבקר את השבט שלה.  שם ראיתי נשים יפות ומתוקות לרוב.

בכלל, היה זה יום מתוק כלכך.

אחרכך נפרדנו לתמיד.  גם אם חלמתי, נסיך כבר לא אהיה.

עדיין במסעותיי אני מחפש את טעם המלח.

אומנם לא עשרה דברים, אך הרי שלי הכתירה אותי למלך... מותר לי

נעם לי הכתר מאוד, אך באמת איני מלך למרות שהאריה הכחול הוא ידיד נפש שלי.

את הכתר אני מעביר ל-לי שאתמול יצא ספר שיריה השני "יבשות נעות".  ברכות רבות