יומני אלפוחרה

אנבטוח שזה אינו פיל.  הוא עדיין לא יודע שהוא מסוגל. הוא בכלל לא עף.

גמני לא.

מהמקום העוברי שממנו העולם ניבט אלי מביט אליו, אני חש לעיתים חוקר עולם דמיונות שווא.

אוף, כמה שזה מעייף.  רגע לפני שעיניי הנסוגות נעצמות, אנרואה חיוכים עפים אליי.

לוּ יכולתי להביט בי, נשאב כשעון חול שגרגריו נשפכים מטה ונשאבים למעלה בו זמנית.

ברגעים כאלה אני יודע פירושו של כמעט להיוולד, כאשר אני שב להיות עובר.

עובר סיזיפי...

אני מתנער להרף עין להביט אל העולם מביט אלי, עם חמלה למי שאני.

או כך חשתי לפחות מול האמא ובנה הבופאלוס (buffalos) היפהפיים האלה.

הבופאלוס מלאו אותי המון כוח להתיימר ממקומי, ולינוק מעט מרחב של ציפור (חנקן ארוך זנב) מביטה מעולמה העלום.

אני מציץ מבעד חור מנעול המצלמה, אל יפי העולם המתנמנם לקראת הלילה.  מתרפק כעובר.

לא של פיל.

משהו. מישהו שעדיין לא מוכר.