ובקריאת ההגדה שנינו "וכל המרבה לספר
ביציאת מצרים הרי זה משובח".
כך נאמר וכך עשיתי, וגם הבטחנו
"והגדת לבנך".
וכך, לאחר שסיימנו את חד גדיא והקשבנו גם
לגירסא הספרדית,
איכשהו התגלגלתי לסיפורו של סבא. לסיפור שלו שהשתלב אל תוך חיי.
הרהורים וסיפורים אני מצייר על סבי עליו
השלום. אביה של אימי שנשא הכול במשך עשר שנות מנוסה ונדודים עד שהגיע לארץ
ישראל ובאמתחתו תעודות המעידות על שמו, תכשיטים של סבתי עליה השלום ולב שנחתם
לעולם. שדיבר רק עסקים ותפילות ולא יותר!
כל בוקר על הגג אני מתפלל ומחכה לאנרגיה הנקייה
של הבוקר. מבקש לדעת עוד מעט על קורותיך סבא במהלך המלחמה. ושוב הבוקר
עולה והזריחה מבעירה אש בקצות העננים, מדליקה בי משואות. מדגישה את האפילה.
היום אני בגילך סבא. איני יודע מה היה עולה
בגורלי לו הייתי צריך לעבור מלחמה נוראה ושנות הישרדות בסיביר ולהמשיך אחרי המלחמה
את כל הדרך דרומה לגרמניה ולעלות לישראל. מסע של עשר שנים במחוזות בלתי
אפשריים. בתנאים שאף אחד לא שיער קודם לכן. ושוב אני מביט צרוב דמעות
בשמש שעולה מתוך העננים הבוערים ומודה לך שעשית את כל המסע הבלתי אפשרי הזה בכדי
שאוכל כילד לחבק סבא. כדי שאוכל תמיד לחלום על ברכיך כאשר קלעתי צמות מזקן
המשי הלבן והארוך שלך.
לוּ ידעתי בימי נערותי שיבוא יום ואת שמך אשא גם.
לוּ ידעתי שהשם שלך יישאני למקומות שלא ידעתי
שקיימים בי.
לוּ ידעתי, הרי הייתי מבקש ומתחנן שתיפתח מעט את
חותם השתיקה ותשלח ענפים מהקורות אותך אלי. כך, כל יום אני כותב סרט
חדש על איך נראה היום שלך סבא. מנסה בעירוב זמנים מוזר לחזק אותך מול מוראות
אותם ימים.
הכל החל לפני שנתיים וחצי, כאשר
הוספתי לשמי את שם משפחת סבי. מאז סבא מופיע
לעיתים בחיי, מכניס אותי למועדון הפרטי שלו. אנמאוד שמח שאני,
נכדו, נושא עתה שם שנכחד. וכך גם בני
הצעיר.
החייתי את שמו מתוך עולם זכרונות, של עולם
שהולך ונעלם.
הבוקר עליתי לצלם את קולות התור. אביב שהגיע. משהו דחף אותי. גרם לי להקשיב לקולות אחרים. זה סבא שהגיע.
בהיתי בפרחי השום והקשבתי.
"מרושש כבר מחלק גדול מתכשיטי המשפחה
שסייעו לי לשרוד עד לכאן ומהסיוע שהגשתי גם ליהודים, שפגשתי בדרך, להמשיך במסלול חיים
בעתות מלחמה קשים אלה. הגעתי לבסוף לאותה
עיירה בפאתי הצפון ואני מכתת רגליי בין בתיה ובתי המרזח שלה. חוקר על מי שאולי ראה או שמע את אשר אירע
לתלמידי הישיבה ולרבניה. לא הרבה
אינפורמציה מצאתי. מעט מאוד תקווה ניטעה בי.
עד לכאן נשמרתי לנפשי, ובימים האחרונים
כאן, הרבה קליפות התקרעו מגופי ונפשי. אני
מסתובב בבוקר זה עם זקן פרא בן כמה חודשים, לבוש בגדים מטולאים וקרועים ועיתונים
שמצאתי במזבלה לפני יומיים, מרפדים את שרידי נעליי. הקור מתחיל לאכול באיבריי הפנימיים. גם הברכיים
כבר לא הכי שומעות את בקשותי לצעוד. אין
דרך ואין מוצא. נראה כי כאן אסיים את
חיפושיי ואת יכולתי להמשיך. כשל כוחי. הכוח למסע הזה היה בטחוני שבני הצעיר חי ואני
אמצאנו. אך הנה הגעתי לקצה הדרך, ואין
שריד בישיבה ואין מי שיודע את מוצאות התלמידים.
אנוח מעט ואחשוב. ארוכה היא הדרך
שעברתי. כנראה שנמנמתי על קש שפיזרו על
השלג. לאחר זמן, מישהו ניער אותי
בתקיפות. פקחתי עיניים נוטות להמשיך בתנומתן. יהודי צעיר טלטל אותי וביקש ודרש שאבוא איתי,
כי כאן סופי מובטח בקור הסיבירי. אזרתי את
כוחותי וקמתי, אספתי את מעט חפציי ונגררתי אחריו, מקשיב לקורות המרים של יהודי
המקום. לאיטי גופי הזדקף בכדי לנסות
ולהקשיב למנגינה שמעבר למילים. לקלוט את
חום מארחי הטוב. הוא הוביל אותי דרך
סימטאות מתפתלות שנפש חיה לא צעדה בהם.
ריחות באושים עלו מחלונות פרוצים בחלק מהבתים. העזובה ניכרה משרידים של רהיטים ושאריות בגדים
שנפוצו לאורך הסימטאות. מידי פעם הצעיר
עצר וחיטט בערימה כזו או אחרת ונרתע מהריח הרע שעלה ממנה, או שבעט ברוגזה בערימה
שהייתה אוסף של כלום שנשאר ממשהו. גם אני
התחלתי להתעניין בערימות האלה, והתאכזבתי ממש כצעיר שהוביל אותי לאנשהו. משהו משך אותי לגבבה בולטת מהאחרות. התקרבתי אליה בסתמיות כלערמות האחרות. ואיך שבעטתי בערמה, גם ראיתי את השלולית הקטנה
של שלג שהפשיר באחת מקצותיה. השלולית
והבעיטה שנתקלה במשהו רך הרתיעו אותי. מה
זה! עלה במוחי שלא הבין. הצעיר התקרב
וגילה את הערמה ובתוכה איש צעיר. רגלי
נחלשו מאוד. היה זה בני! בני שהתקווה
למצוא אותו הובילה אותי לכאן עלפני שנים ואלפי קילומטר של רוסיה. כמעט קפוא לגמרי, אך עדיין נושם וחי!"
עד לסיום המלחמה עשו האב והבן, סבי ודודי,
באותה עיירה. לאחר מכן החלו במסעם לארץ
ישראל. אליה הגיעו בשנת 1949.
אנבטוח שעוד אשמע גם פרקים מהמסע המופלא
הזה...
ובאותה הרוח, בטרם פרסמה שיר שכתבה באוגוסט האחרון:
לְיַד הַגָּדֵר
יוֹתֵר כְּמוֹ
בֶּן אָדָם מְקֻפָּל
מֵאֲשֶׁר בֶּגֶד שֶׁנָּפַל
מִמִּרְפֶּסֶת.
כך הם רבים מהניצולים, בני אדם מקופלים בתוך שרידי בגדיהם.
כלכך עצוב.
לוואי ויקום הממסד של ישראל ויעשה מעשה.
כי לא עוד זמן רב נוכל אפשר יהיה מעשים,
שירפדו במעט את חייהם הקשים מנשוא של חלק גדול מהניצולים.
הניצולים זקוקים גם הם
ליום זיכרון. כל יום.
הגיע הזמן שנוכחותם בתוכנו תיווכח בהווה, לא תישכח!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
