יומני אלפוחרה

בין המיצרים.

איזה נושא חם נבחר לימים שלפני יום הזיכרון.

לוהט כגחלים שלא כבות: הלם קרב.

כלכך הרבה כתבתי על הנושא, אך השבוע הזה שבין שני ימי הזיכרון, אני מחפש פסק זמן.

להביט לציפורים ולדעת שהן לא אמורות להביא עלה של זית.

אני בחיי אחראי לצאת למסע אל עלה הזית.

להשיג את השלום הפנימי שלי.

וגם אם לא אגיע, הרי הדרך תסייע גם היא.

כשעליתי לגג לפני כמה ימים, חיפשתי את המיית התורים.

במקומם מצאתי את קולו של סבא.

שבתי לשם אחרהצהריים והקשבתי לזוג תורים מאוהב.

היא לא יונה, היא תור ללא עלה של זית, אך כלכך יפה בנסיקתה.

היה קר באותו היום.  הרוח הצליפה כיאה.

כשירדתי הביתה, הרמתי כוס תה מנטה עם רויבוס לכבודי.

תשע שנים מלאו ב-6 לחודש לשהותי כאן בישרא.

עדיין אני מביט מתוכי.

מנסה לעוף בעולם...

שתי תמונות של בַּזְבּוּז אירופי.

ציפור שיר קטנה ונהדרת, בתדודה של הקנרית.

ותודה למי שהמליץ על "מילים של סבא" לעורכי ישרא