יומני אלפוחרה

חציתי את היום הזה והגעתי לקו האש הפרטי שלי, קו לא נראה.

בין יום הזיכרון לערב יום העצמאות אני עורך תפילת נעילה שקטה.

תפילה שהיא הבדלה וחיבור בין שני הימים.

אני מתאר לעצמי כי בישראל הייתי יונק את הקו הסמוי הזה מהיכן שהוא.
מהרדיו ומהטלוויזיה.
עוד יותר מהאווירה וממבטי האנשים.
מהדגלים על המכוניות ובמרפסות הבתים.
הכול היה מספר לי על היום הזה ועל הערב שקרב.
כאשר מעצבות וכבדות השמחה פורצת, מהיכן שהוא ואיך שהוא.
כאשר נסעתי לכאן שכחתי לקחת את המנגנון שיודע כך להפוך עצב לשמחה.
שיודע במחי 12 משואות ואנו נוסעים לפידים, להעיר בי את שימחת יום העצמאות.
בחיים שאני מנהל כאן אני אחראי על הטקס.

אני מארגן אותו ומשתתף בו.
אני מדליק את המשׂואות.
ואפילו מנסה לומר תפילה לתפארת מדינת ישראל.
ולא תמיד זה מצליח לי.
כי הדבר דורש ממני התכוונות מלאה.
להיות שלם עם הטקס שמבקש לנבוע ממני.
דווקא בשנים האחרונות אני משתפר ומצליח להתכוון אל תוך עצמי פנימה.
לדלות משם את השמחה שהייתה בי בשנים אחרות.
שתפריח את השמחה של היום.
כמו קו דק וסמוי היא תפילתי.
ימינה לה עצב ושמאלה ממנה שימחה.
מימיני המילים עדיין מהבהבות אל להבת הנר, עדיין בזיכרון ההולכים.
משמאלי השמש כבר מאירה את המילים שקורנות מאור הפרחים.
ואני מהלך על הקו הדק ומבטי פוסע בין ימין לשמאל.
בין עצב לשמחה.
בין אני שברוח שמביט לשמים ואני שישוב כאן בארץ בין השמש לפרחים.
בין צל לאור.
בין אפור לאדום של אביב.

החיים ייקחו אותי עוד מעט, כמעט בכוח, אל אגף השמחה.
המשׂואות כבר כאן בדמותם של פרחי האָהָל שנפתחו להקרין את יופיים.
להאיר.
ואני עדיין מסרב.  אני כאן מלטף עדיין את אור הנר המרצד.
עדיין זוכר, נזכר, מזכיר.
אך הפרחים מפתים ומזמינים אותי במשׂואות של אור שמש.



החיים פונים לשמחה ומותירים את העצב.
הנרות יכבו בקרוב, והמשואות יאירו, עד אשר גם הם יכלו.

הצירוף הזה, הבלתי אפשרי, של נרות ומשׂואות, הן אבני הצור שיציתו בי את האש הנכונה.
את האור להמשכה של שנה.
הן לזכור והן לחיות.

אני מקווה שתהיה שנה של שמחה.
עם הרבה נחמה ואור שמש ובריאות.
למדינת ישראל ולכולנו.

שדות

*מאתמול משהו או מישהו הפך את הבלוג לפרטי.

טליק הודיע לי על כך ואני הודעתי בבלוג 5.

כניסיון אחרון כתבתי את הפוסט של אתמול שוב, וראה זה פלא הדברים חזרו לקדמותם.

אולי התחבא איזה קוד סמוי בפוסט שכתבתי, שגרם להפרטה של הבלוג.

עמכם הסליחה.

ושוב, חג שמח