יומני אלפוחרה

אני יודע כמה הרשת עייפה מצילומי חתולים.

שיהיה...

אך בכל זאת לפני החתולים, כמה כתמי אור מחלון חדרי...

אני נשען על אדן החלון, מביט בסוסי יומראשון וחג.

הם מסובבים בקצה הרחוב עם כתם על המצח ונעלמים בפינה.

שונה מבני דודם הרחוקים באפריקה, אנטילופות הסוס השחורות.

אני מסיט את מבטי, ומולי נוגע במסגרת החלון, תור, נושא את מבטי להרים.

עוד אחורה, מביט מהספה אל החלון הפתוח שנוגע במשחקי אור וצל.

קרוב אלי, מעינית המצלמה רינו היפה מביט בי בסקרנות...

מבטו עייף מעט, מכל הדיונים שהיו לנו על הסכמות בינינו.

נראה כי רינו וטינו לא באמת סופרים אותי.

הם מביאים לי סיכומים במעמד צד אחד בלבד, ואני צריך לעמוד בהם.

החשוב להם מכל הוא נושא הארוחות. 

סוכם שאני דואג לסוגיה הזו, וגם בלילה אם צריך.

כמעט באותו סדר חשיבות הם מיקמו את סעיף החיבוקים והנמנומים בחיקי.

כלומר, מוטלת עלי החובה והתענוג לְאַהֵב את קיומם של רינו וטינו.

והם?  מצידם, כל שהם צריכים לעשות הוא לדאוג לצמחים בעציצים שבפאטיו.

לשטח אותם, לרמוס, לקטום את אמירי הצמיחה, ולרפד את יצועם בעלים שהתאהבו בשיניהם המורטות ובציפורניהם השורטות.

אם אני מקבל עלי את התחייבותם זו, הרי שבשמחה הם גם ישקו את הצמחים לפעמים.

הסכם הגון לטעמם, שנותן 7 קבין של תאווה בידיהם ומשאיר לי קב אחריות מצידם.  מי אני שאחלוק על הסכם הגון כלכך לכל הדעות!

על הנייר זה נשמע לא רע.

הם הרי נהנים לחלוף כרוח סערה מהכניסה הקדמית לאחרון פינות המחבוא בפאטיו, כאשר בפיהם קצה ענף או חוט קשור לפקק שעם.

ממש זוג יונים שבונה את קינו.

גם מסתורים הם בנו למלקוחים האהובים אליהם, בצורת פקקים וזנבות נייר טואלט.

אבל מה אם ההתחייבות להשקות?!  אני מפנה טרוניה אל טינו...

טינו מזכיר את ההתחייבות לרינו, ורינו מסכים ואפילו פוסע לכיוון צינור ההשקיה...

אך נו באמת, הרי עדיף לתפוס נמנום בין הסלסולים המפתים של צינור ההשקיה.

טינו אחריו, לא מרפה...

ובאין תשובה, גם הוא מתכרבל שם, נופל שדוד לסלסולי צינור ההשקיה... נהנה מהצללים המלטפים שבין קרני השמש.

*

מאוחר יותר, יכולתי להישבע שראיתי את רינו שגדל בין צללי הלילה...  פחד!