יומני אלפוחרה

מול הים, ליד הבירה שאיני שותה, סופג אור והרהורים על הווה שנכרך בעבר.  מביט לכל עבר.  מצלם.  שנים שאני נושא איתי מצלמה לכל מקום.  המצלמה משתכללת, וגם יכולותיי להאט ולהביט.  בבית מול החלון, בחוף הים מול הים, ברחוב מול הסופרמרקט.  בכל מקום, חוץ מאשר לשעת ההמתנה מול חדרו של הרופא.  שעת ההמתנה היא כמו הרגע, לא מוגדרת בתוכי מאז ומעולם.  היא מכילה את כל ההחמצות שהיו ביני לבין הוריי.  שורצת מכאבים של ציפייה שלא ידעתי בחייהם.  מתקווה.

אני מגשש אחרי נקודת פתיחה להרהורי, ומסתפק בינתיים בתמונה מהימים בהם אמא הייתה גוררת אותי אחריה להמתין לרופא קופ"ח לאומית סמוך לקולנוע מאי.  אחרכך במשך שנים לא נהניתי מסרטים שם.  כנראה שמשום כך, אפילו שמחתי כאשר הרסו את הבניין שנשרף.  אנזוכר כשעמדתי מול הדחפורים וחשבתי על כל הזכרונות שהם כתשו שם.  בעיקר זכרתי את הילד שנצמד למכנסי אביו, לספוג מעט תורה מבגין שבנאום בחירות חוצב להבות הלהיב את ההמונים.  טוב היה לי לראות את הזכרון הזה נכתש עד דק.  יחד איתו נכתשו עוד כמה אירועים שלא אדע יותר.  מגדלור שהאיר את ילדותי וכבה.

כלכך הרבה דלתות יש בשעת המתנה.  אצלי לפחות, היא מתחילה בבית, עוד הרבה לפני שאני מתייצב במסדרון או בחדר ההמתנה שמול דלתו של הרופא.  בבנק או בכל פקק אחר, איני ממתין כך, איני נובר בעצמי.  רק מול דלת הרופא.  מאימא ועד היום, עוצב אופי ההמתנה שלי והוא שונה כלכך מכל שאר הממתינים.  לכל ממתין יש את רוחו הממתינה שעוצבה לו בחייו, על צלליו וזוויותיו.  אין שני ממתינים שקורצו מאותו החומר, מאותו הכאב.  לכל אחד אימא ואבא משלו, עם קופ"חים ועצרות בחירות שונות כלכך. 

אני מתחיל את ההמתנה כבר ביומיומיים שלפני.  מעדיף להיות כבר ברגל הקלה של אחרי הביקור, גם אם רוחי תכבד ממה שיתרחש מול הרופא.  מכל הימים איני אוהב במיוחד את היום שלפני ואת שעת ההמתנה עצמה עוד פחות.  שם ואז כל הריפודים שריפדתי וההגנות שחיזקתי סביבי, קורסות באחת.

שם אני נזכר באימא ורוצה, לו לרגע, שוב להיות בנוכחות הסוככת שלה...