יומני אלפוחרה

השנה לא ארקוד.

בינתיים, שטתי עלפני העננים לערב סוכות של שנתי התשיעית.

אז גיליתי את כסות אורו האדום של הירח המלא.

היום פחות מפחיד לצעוד בשבילי אותה שנה שלא הייתה קלה ואשר עיוותה את חיי הצעירים. אז התהלכתי בה אובד מול עולם המבוגרים, שציירו לי תחומים שניסיתי להרחיב והיום ממקומי אני מצליח להבחין גם בפרטים. מזג האוויר היה מעונן וגשום. הסוכה על שלל קישוטיה נמרטה מהגשם ונראתה עלובה למראה. כזו שלא תוכל להיות בית לארוחת החג. כלכך הרבה עמלנו עליה. עצים מהנגריה של אבא, שמיכות שאווררנו וקישוטים שעמלנו עליהם ממוצאי יום כיפורים. הכול ירד לטמיון עם טיפות הגשם שלא מתחשבות.  אנשוכב במיטה ולצידי שטות דמויות אבא ואמא, ברורות היום יותר מאשר מאז.

בימי גשם היה אסור לצאת מהבית. שלא להירטב ולהצטנן חס וחלילה. בימים כאלה הסתפקנו בחדר המדרגות כמגרש משחקים.  אני העדפתי את הגג. הגג היה הקומה החמישית של הבית וממנו נשקף נוף שהיה מעבר לעולם היומיום שלי. מצד אחד אפשר היה לראות את נמל הקישון ואת חלקו הצפוני של נמל חיפה. ומצד שני את שיפולי הכרמל שלמרגלותיו נשענה שכונת הדר הכרמל.

היה לי שם מחבוא שבניתי לי משאריות של פח גלי ועצים. הצטופפתי פנימה, מנסה להתגונן מפני צליפות הגשם. רעש טיפות המים על הפח הגלי החריש כל מחשבה או תחושת אכזבה על חג הסוכות הרטוב והסוכה שנחרבה. כך ישבתי מתחבק עם תחושת הביחד שלי עם עצמי. בדידות שכזו, שלא ידעתי אז לכנות אותה בשם. עצמתי עיניים מתמזג עם צלילי תיפוף הטיפות.

מתוך המולת הגשם והשקט שלי עם עצמי טיפסה לה תחושה אחרת. התחושה הייתה נעימה ולא מוכרת. כאילו מישהו שתמיד רציתי הגיע. ואני רציתי רק את אבא ואמא.  נבהלתי, כי חשבתי שהם עלו לגג בכדי לגרור אותי הביתה. פקחתי את עיניי וזינקתי בבהלה החוצה ממקום מחבואי. לא היה אף אחד על הגג. רק שלוליות גשם גדולות על פני זפת הגג. הן האירו באור גדול וכתום. מימי לא ראיתי את הגג זורח כך. כמו כוכבים שנמסו והפכו לשלוליות זורחות. הבטתי מסביב לראות את מקור האור הכתום הזה וגיליתי את הירח. הוא עלה מאופק הכרמל בוקע מתוך העננים, שפינו לו מקום של כבוד וכיתרו אותו כמלך שבא לברך את החג ואת האנשים המתכוננים לחג.

פעם ראשונה בחיי שזכיתי לראות את זריחת הירח המלא. גדול וכתום במרחק נגיעה. כאילו מנסה לגלוש אליי לתוך הגג. עמדתי מהופנט מביט בפנים המאירות והמחייכות שלו. והתחלתי לנוע. לאט לאט. בלי להרגיש. כי אי אפשר לעמוד אדיש מול ירח שכזה או ירח בכלל. כשהבנתי שאני רוקד עם הירח כבר חשתי תחושת שחרור אדירה. כלכך הרבה השתחרר עם תנועה ודמעות מתערבבות בגשם שלא פסק. הכול היטשטש מולי ורק הירח ואני אוחזים בלב כבחבל ורוקדים. אני לא זוכר הרבה, פרט לתחושת השחרור הגדולה והעמוקה.

חבר חדש מצאתי לי לסוכך ולהאיר את דרכי. חבר שלא נמצא כל יום, אך כשהוא בא הוא תמיד בא בשבילי במלואו. טורח ימים רבים להתמלא בכדי לתת לי את אשר אני זקוק לו לימים בהם הוא לא יהיה לצידי.

שעת החסד של העננים הסתיימה והם סגרו עליו, מותירים אותי רטוב ומאושר. באחת, גם הסתיים הגשם.

ירדתי למטה הביתה, התגנבתי בשקט להתנגב היטב. למזלי, לא היה אף אחד בבית. לאחר שסיימתי להסיר את כתמי חטאיי, ירדתי לחצר. כל בני הבית היו בחצר מניחים קרטונים על פני אדמת הסוכה ומייבשים את הכיסאות והשולחן. פעם ראשונה ששמחתי לאכול בסוכה. כי ידעתי שהירח ישוב בלילה ויחבק את כף ידי הקטנה.

ומאז, ארבע פעמים בשנה אני ממתין לו בלב מצפה וחוגג.  ולעיתים הוא מתקרב אפילו יותר, ממלא את כל ישותי.  בשבוע שעבר הוא הגדיל לעשות ולחש את סודותיו מקצה השמיים עד לונוס במערב.  עוד הוא מתרומם והיפהפייה נושקת להרים ומפנה את מקומה.  אחרכך נשארתי עם הירח, הוא ואני ודמעות שתמיד באות, משרטטות קוים דקים של תקווה.

יָרֵחַ בְּמִילוּאוֹ

הַיָּרֵחַ כְּבָר כָּאן מְנַשֵּׁק
בִּרְכַּיִם וְגוּף וּשְׂפָתַיִם גַּם כֵּן.
גַּם וֶנוּס שֶׁכּוֹרָה בּי חֵשֶׁק
לְהַשְׁכִּיחַ אֶת גּוּפִי הַמִּזְדַּקֵּן.

רֹאשִׁי רָכוּן מַבִּיט
בָּאוֹר שֶׁמִּשְׁתַּקֵּף מִמֶּנּו.
אֶת עֵינָי אֲנִי מַיְשִׁיר
אֶל תִּקְווֹת וֶנוּס.

כַּיָּרֵחַ שֶׁלֹּא מִתְיָרֵא
מֵהַר שֶׁבַּכּוֹכָבִים נוֹגֵעַ,
גַּם אֲנִי שָׁב וְנִבְרָא.

בִּמְלוֹא הֱיוֹתִי מִתְגַּעְגֵּעַ,

משַׂרְטֵט בִּי יָרֵחַ דַּק
אֶת זְהַב דִּמְעָתִי.