כִּי מַה זֶּה לְפֶתַע בְּאֶמְצַע חַיֵּינוּ לִכְרֹעַ פִּתְאֹם
וְלָמוּת.
כך שואל אברהם חלפי, בעניין אחר.
לא רק רבין נורה באמצע חייו.
כל שנה מתחדדת בי התחושה שגם אני נוריתי באמצע התקווה.
אני זוכר איך פסעתי עם עוד רבים, בעיניים מבריקות ובלב מקווה.
ובאחת כרענו ממשא המלחמות.
מניפוץ של תקוות.
אני זוכר את אותה שבת.
כל העולם השתנה עבורי באותו הרגע.
לא יכולתי להמשיך בשגרה.
הדמעות השתלטו אז על חיי.
בוכות תקווה שנופצה.
ומה השתנה בכל זאת?
18 שנים אחרי, וכמה עשרות אלפים של בני נוער בטקס הזיכרון ליצחק רבין.
ההיסטוריה מתקנת מסלול. יום
הזיכרון לרבין הפך ליום חיזוק הדמוקרטיה.
אני צובט את עצמי לזכור.
ואני עדיין זוכר שיצחק רבין נרצח!!
שהתקווה לשלום נופצה ונמעכה.
בטקס הממלכתי לזכרו של יצחק רבין,
אני רואה את אותו שעמד על המרפסת בכיכר ציון מדבר היום כמי שקפאו שד.
ואני רוצה להיות לרגע הזבוב שבמוחו ובליבו.
לדעת את התחושות של ראש ממשלה היום בישראל.
ראש ממשלה שעמד על המרפסת בכיכר ציון רק חודש לפני, עם אריאל שרון
ומשה קצב ועוד, ושמע המון משולהב קורא "מוות לרבין".
ופניו היו זחוחות ומחייכות... רק חודש לפני.
אחרכך, כאשר דליה רבין דיברה שבו הדמעות של פעם.
ואפילו היום הן עדיין נמהלות בתקווה.
שאולי דרך השלום תמשיך לחיות ולבעוט.
שאולי אולי נזכה...
בעצב כתבתי כך לפני כמה שנים...
אֲפִילוּ שֶׁהַיּוֹם
אַיִל עֲדַיִן לֹא בָּא
מִתּוֹךְ סְבַךְ הַשָּׁלוֹם
אֲפִילוּ שֶׁ
עָקְדוּ אוֹתְךָ
כְּאִלּוּ לֹא הָיִיתָ
הַיּוֹם אַתָּה הֹוֶה
וּמָחָר?
כן, עדיין האייל
משתרך אחריו מתוך הסבך,
ועדיין לא יודע
לבוא במקומו.
הוא נושא עדיין,
את גופתו.
עייף וכפוף
ובוכה.
הוא משׂרך את
רגליו ודועך.
מסתיר את עיניו
תחת כובע האפילה.
שלא נראה אותו
כך.
יהא זכר יצחק רבין ברוך ומבורך
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
