יומני אלפוחרה

כמו אז, גם הבוקר נחתי בטל בספת האורחים של Paqui.  כן זו, שיודעת כל שמתרחש בכפר וביקום.

והבוקר היא בסערת עצב, סיפרה לי על מותו ללא עת של הגדול מכולם – Paco de Lucia.

לפני כעשר שנים, הייתי במופע הקסמים שלו.  מופע שנצרב בי עמוק.  לחיים שלמים.

הבוקר אני אותו, אבל אחר.  הבוקר אני ממוקד עם הרצון להמשיך ולחיות את הקסם העמוק של פאקו.

לוואי ויחיה זכרו ויצירותיו עימי לעד.

וכך כתבתי אז:

מתאושש לאיטי.  מביט על סביבותיי ומתפלא לראות איך המראות לא השתנו.  אפילו אני מביט אליי מהמראה באותה זווית של בוקר.  אבל הלב מסרב לחזור לשיגרה.  מזכיר את החוויה החד פעמית של המפלצת El monstruo,  כך מכונה בחיבה חובקת, ענק הגיטרה הספרדי Paco de Lucia.

יכולתי לתאר את שימחת הגיטרה הסוחפת של Niño Josele.  לצייר את El Piraña הטורף בחושניות תופיו.  לספר איך ליבי נעקר ממקומו כל עת ש- La Tana בראה מחדש את שירי הלב המהממים שלה.  אך היו אלה רק ריקודי החיזור, זימרת טרובאדורים למעשה האהבה האמיתי שהתחולל על הבמה.

אהבת האיש והגיטרה.

ליטוף חמוקיה העלה דמעות בעיניו והן נשרו אחת לאחת, ומהמיתרים עפו ופיזזו.  מרקידים אלפים הנענים לכל ליטוף של המאסטרו.  משחק מקדים המתרומם בספירלה ענקית אל השיא הצפוי.  אתה יודע את שעומד להתרחש ופותח את עצמך עוד ועוד, לספוג, להגיע פעור כיאות אל הרגע הנבנה בתוכך.

מרגש.  מדהים.

אורגזמה

של רגש.

גִּיטָרָה: דִּמְעָה שֶׁלְּךָ

הוּא מְלַטֵּף אוֹתָהּ

עוֹטֵף,

רַכּוּת לֶחְיוֹ

פּוֹגֶשֶׁת

קִמּוּרֶיהָ

פּוֹעֵם לִבָּהּ

אֵלָיו

פּוֹרֵט

אֶת מֵיתָרֶיהָ

מְחַזֵּר אַחַר

רוּחָהּ

מְקַפֶּלֶת 

זִיפֵי לֶחְיוֹ

צוֹרֶבֶת

בִּגְרוֹנוֹ

מְחַדֶּדֶת

רוֹטֶטֶת

עוֹלָה דִּמְעָה

מִמָּקוֹם בּוֹ

לֵב וּנְשָׁמָה

נִפְגְשׁוּ

לָרִאשׁוֹנָה

מְנַצְנֶצֶת

גּוֹנַחַת

מַחְלִיקָה

אֶת קִמּוּרֶיהָ

שָׁרָה

פּוֹעֶמֶת

לִקְרָאתוֹ

זוֹהֶרֶת,

דִּמְעָתָהּ שֶׁלָּהּ

פּוֹרֶצֶת

בְּסָגֹל

בְּכָחֹל

אוֹמֶרֶת

אֲהוּבָתְךָ אֲנִי

גִּיטָרָה