| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2005
פִּירֶה בגן בנימין
מאמא הזכירה את טיילת בת גלים בחיפה, שהייתה יעד השבתות של ילדותי. ובאחת, שלחה אותי לצלליות רחוקות מפנס הקסם של ילדות מתוקה. של קיטש סמיך שחלקו וודאי לא היה ולא נברא. אך כך אני זוכר את הילד הזה בן שלוש וארבע, מלפני יותר מחמישים שנה. ישראל של תחילת שנות ה- 50. בישראל של תקופת הצנע (1949 – 1959) לא היה כלום, אם מתייחסים לרמת החיים הנוכחית. אך הייתה אחווה ואושר פשוט. בלי טלפונים, טלוויזיה, אינטרנט ומסעדות.
לנו הילדים היה את הרחוב. היו כדורי סמרטוטים. הייתה לנו סטנגה ושלוש מקלות (לא שלושה) וארבע אבנים וחמש אבנים ושבע אבנים. היה קלאס וחמור ארוך. היו בּלוֹרוֹת (גולות בחיפאית) פְּצוּצוֹת ופרפריות וראסיות (וכולן במלעיל). משולש ובננה (שלא ידענו את טעמה) היו מוֹר (משחקי גולות). ויוֹיוֹ גם. להירגע היה לנו מישחק חינוכי – ריכוז (אביו של המונופול). היינו מאושרים ולא ידענו זאת וגם אחרת לא.
והיה לנו את גן בנימין.
הגן הזה, שליווה אותי מלידה ועד גיל 8, היה מוסד ידוע בהדר של שנות החמישים. לידו היה בית חולים בתר שם נולדתי, וספריית פבזנר שם היכרתי לראשונה את הריח המתוק של ספרים. שני מוסדות שנקברו תחת בניין תיאטרון חיפה בשנים מאוחרות יותר. שם היה גם גנון איילה שלי, שאיילה אמיתית מטלפיים ועד קרניים העניקה לו את שמו. לפני גנון איילה, הייתה פְרוּמה שאחריה הייתי נגרר כל בוקר. היו בגן בנימין הרבה פְרוּמות עם עגלה ובה תינוק וסביב 4-5 דרדקים. הגדולים אוחזים בעגלה והקטנים יותר בשמלתה. כך בילו עשרות ילדים עם הפְרוּמות שלהם כל בוקר בגן. הספסל שנראה במרכז החלק התחתון של התמונה זכור לי מאותם בקרים, בצבעו הירוק והמתקלף. אפילו עתה אני חש את צריבתו בחום הקיץ את ירכיי הצעירות.
בצהריים הייתה פְרוּמה מחזירה כל ילד לביתו. כשהייתה מגיעה מול ביתי, הייתה מחכה עד שאמא תרד ותחצה את הרחוב לאסוף אותי. הן היו ממלמלות בפולנית כמה דקות ואז היינו עולים הבייתה, אמא ואני, אל ריחות הבישול המתוק. אחד משיאי חיי הצעירים היה היום בו הוכרזה בגרותי והוענקה לי הזכות לחצות את הכביש לבדי. אמא הייתה עומדת במרפסת ומשגיחה שהגוזל החולמני שלה לא יחפש אוצרות דווקא באמצע הכביש. לא שהייתה סכנה גדולה, כי כמה מכוניות הסתובבו בארץ ב- 1951?
גן בנימין של אמצע שנות ה- 30 (ארכיון תור-חיפה). הרבה לא השתנה בגן מאז שצולמה התמונה הזו ותחילת שנות החמישים. רק הצמחיה התעבתה. כך אני זוכר אותו, כמקום שבו שיחקנו בחלומות הטרזן שלנו.
הכל כמעט, סבב בימים הרחוקים ההם, סביב אוכל. כי פשוט אוכל לא היה. להסתובב עם בטן רעבה הייתה מציאות יומיומית. לעבור ליד הקונדיטוריה ברחוב בר-כוכבא היה מכאיב ממש. לחם שחור היה, וגם חלב. וכל השאר היה בקיצוב. כמו כל ילד היינו תאבי מתוק. הוא בא בעיקר בתור ריבת פלסטיק ולחם, ולשבת היינו זוכים במה שקראנו עוגת עניים. שאריות לחם רטוב עם ריבה וביצה, מטוגנים במחבת. מעדן שעד היום אני מכין אותו.
בשר לא ראינו וגם עוף היה מצרך נדיר. פרט למקרים שלאבא הייתה עבודה בכפר חסידים והיה מבריח דרך המחסומים עוף מוחבא במעיל השינל הכבד שלו. קשה להאמין מה שינל אחד יכול להכיל. במופע קסמים הוא היה מהפנט אותנו בחיוכו המנצח, מול פנינו המשתאים והצוהלים. שולף עוף מכיס אחד וירקות ופירות מתוך הביטנה שנתפרה לצורך זה. שיא המופע היה (רק לפעמים) חפיסת שוקולד תוצרת חוץ, שהייתה מייד מועברת לאמא למישמרת. היא הייתה מחלקת אותה למנות מעבדתיות זעירות. לטקס השוקולד של סיום ארוחת הערב - כוס חלב עם שמינית ריבוע שוקולד שהיה ננגס פירור אחר פירור. לאאט לאאאט...
שיא השיאים הגסטרונומי היה בימי שישי. אחר הצהריים, כשהיינו כבר רחוצים ולבושים במדי אתא מדיפי עמילן, אבא היה לוקח אותנו לגן בנימין. אחי הגדולים היו פוסעים לצידו ואני הקטנטן על כתפיו הרחבות. איזו תחושה מתוקה הייתה שם במרומי כתפיו הנושקות לשמים. ממש בכניסה לגן בנימין, סמוך לגן איילה, היה הקיוסק של אייזן, בעל רגל העץ. במשך כל השבוע זה היה קיוסק של גזוז, בייגלה ועיתונים. אך בימי שישי אחר הצהרים עלו ריחות אחרים. ריחות בישול מתוק.
תור ארוך היה משתרך מול הקיוסק כדי לזכות במנה ניכספת של... פירה ושמנת. אכן, אכן. מי ראה אז תפוחי אדמה? ושמנת הייתה הקוויאר של שנות החמישים המוקדמות. על צלחות חד פעמיות מקרטון דק ואפור היו עורמים פירה מתוק ולצידו שמנת כבדה וסמיכה, כזו של תוצרת בית. והטעם? שערי גן עדן. איך אני זוכר את הטעם המשכר של כל כפית (שכמובן הבאנו מהבית) שהתחלקה לגרון התאב ולא שבע. החם הלוהט של הפירה עם השמנת הקרירה והמוצקה.
משם היינו יורדים לבית הכנסת של רבינוביץ', לתפילת מינחה ומעריב. על בטן מלאה ושמחה שכזו, הכל נראה יותר טוב. בעיקר שיכולתי להסתובב בין החוֹרנים המוזרים מול בית הכנסת. מחכה עד שאבא ואחי יסיימו את תפילת מעריב ויאספו אותי, לא בלי גערה חמורה של אבא על ההתרועעות שלי עם ילדי החוֹרנים.
ימים שהיו לפני הפיצוציות, הפלפליות והחומוסיות.
ימים של לפני.
ימים של שורשים.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
